"אני צביקה ואני בן 68.
"לפני תשע שנים הכרתי מישהי, אחרי שלוש שנים בהן הייתי גרוש ללא זוגיות. אני לא כזה שמתחיל עם נשים, זה לא בא לי בקלות. אני לא מאד חברותי. אז הסכמתי שחבר יכיר לי אותה.
"היא לא הייתה הטייפ קאסט שלי בכל מובן אפשרי. היא אמנם אישה נאה וצעירה ממני בעשור, אבל פרובוקטיבית מידי בשבילי. המראה שלה מאופר מידי לטעמי ובגדיה נועזים. התחלנו לצאת אבל הייתי חצוי. רציתי אותה רק לבילויים, טיולים, מסעדות ואירועים. לא רציתי להכניס אותה לחיי. לא רציתי לקרב אותה למשפחתי. עם החברים שלי כן נפגשנו אבל גם החברים הרימו גבה על המראה שלה המוחצן ולא הבינו מה לי ולאחת כזאת.
"גם ילדי שראו אותה נדהמו שזאת הבחירה שלי. הם נבהלו מכך שאחת כמוה תרצה רק את הכסף ולא אותי. אני מרובע, מתלבש צנוע מאד (למרות שיש לי אפשרות כלכלית) לא בולט בשטח והיא בדיוק הפוך. אצלה הכול חשוף ומוצף במותגי יוקרה ותכשיטים. אבל בכל זאת משהו משך אותי באישה הזאת וכך עברו להם השנים.
"לא נתתי לה יותר מידי יחס. הגבלתי את הקשר למינימום. סקס כבר לא רציתי זה כמה שנים, לגור איתה בכלל לא היה על הפרק, חתונה בכלל הייתה מילה גסה וגם בשגרה לא נפגשנו כל יום. זה אני מדלל המפגשים. הייתי נדיב כלפיה בכסף אבל מאד קמצן ברגשות וברוח חיובית. הייתי יורד עליה, מעיר לה הערות פוגעניות, מעולם לא החמאתי לה, לא פרגנתי לה על המראה. מידי פעם הייתי חוטף גועל וכעס כלפיה ונעלם לה לחודשים. אבל תמיד הייתי מצלצל ומחזיר אותה בחצי דקה. קצת מתחנף והיא חוזרת. היא לא הייתה אתגר בשבילי, לא הערכתי את קיומה בחיי. זלזלתי בה המון פעמים מול פרצופה, מזכיר את גרושתי חמש פעמים ביום. לא הייתי קשוב אליה וער לצרכיה. דאגתי להזכיר לה שביננו זה לא לנצח, שהיא לא "האחת" שלי ושלא תבנה עלי כלכלית. היא בלעה הכל, נשארה, הייתה הכי מובן מאליו שאפשר להרגיש. ממש בכיס. ידעתי שהיא לא תעזוב לעולם אפילו שלא ליקקה דבש.
"בפרידה האחרונה, שאני יזמתי כמובן, נעלמתי לה לשלושה חודשים. גם ליום הולדתה ולחגים לא טרחתי לברך. כלום, נתק. הייתי בטוח שעוד מעט אצלצל אליה והיא תחזור אלי מיד, כמו תמיד. בכלל לא דאגתי שיקרה משהו אחר. אבל הפעם חיכתה לי מכה חזקה. הפתעה לא נעימה. היא לא רוצה אותי יותר. זהו. הפסיקה לאהוב או אולי מעולם לא אהבה.
"אני מקבל סירוב חד משמעי. היא לא רוצה שאתקרב אליה. שמה ברקס רציני. ומה שקורה לי מפתיע אותי. אני פתאום מטורף עליה. רוצה אותה, לא שולל מגורים משותפים, מוכן להתחתן, מוכן לכתוב אותה בצוואה, אני מחמיא לה בלי הרף ושולח לבבות אדומים, מה שמעולם לא קרה. וכלום לא עוזר. היא בשלה. לא רוצה בי. אני מאוהב ומרגיש שתמיד הייתי מאוהב בה. עכשיו אני מוכן להפוך גם את עורי".
לא זזת מילימטר
צביקה,
מה אנחנו הכי רוצים בחיים? את מה שאין לנו. את מה שלא השגנו. ככה אנחנו בנויים. מה שהושג כבר שלנו ואנחנו עם הפנים למה שלא השגנו וככל שזה יותר קשה ככה יותר נלחם.
תשע שנים זלזלת, לא אהבת, לא היית חם ונעים. דאגת להחליש את זוגתך וליצור אצלה תלות שמשאירה אותך בשליטה. אתה בעצמך אומר שרצית רק לבילוי. בילוי שהוא אפילו לא סקס אלא יציאות משותפות רק כדי שלא תגיע לבד לאירועים. זה התפקיד שנתת לה. תפקיד זוטר ומצומצם בעוד היא רוצה להתקדם איתך אתה מנטרל אותה בגסות. טעות שלה שלא הציפה והעיפה. היא נשארה וזו אחריותה. אבל הגיע היום שהיא הבשילה ללכת אחרי שלושה חודשי התעלמות אלימים. החליטה שאתה לא ראוי לה. ובגלל כל זה קרה לך מהפך.
1 היא קבלה החלטה חזקה מה שבאמת מעורר הערכה. אז היא כבר לא האישה הטיפשונת הקטנה שהייתה שם קודם. עכשיו היא אישה אמיצה שלא מפחדת מפרידה. זה הרבה יותר מושך ומעניין.
בכל הסיפור שלך אין קמצוץ של חמימות ואהבה. עכשיו אתה מרגיש מאוהב וזו אילוזיה בלבד. אובססיית שליטה. תשע שנים הכל היה בידך ובשליטתך
2 היא לא מושגת. וזה לא שתמיד אהבת אותה. כי בכל הסיפור שלך אין קמצוץ של חמימות ואהבה. עכשיו אתה מרגיש מאוהב וזו אילוזיה בלבד. אובססיית השגה ושליטה. תשע שנים הכל היה בידך ובשליטתך. אם תלך ממנה ומתי היה תלוי בך. אתה זה שאחז בהגה. עכשיו ההגה לא מגיב כי הוא כבר בידיים שלה. וזה מה שמטריף אותך. וברגע שהיא תסכים לחזור אליך הדברים יחזרו לקדמותם.
רק אחרי שתחזרו (בספק אם זה יקרה אבל הכל יכול להיות) אתה תתפוס את הראש ותבין שהאהבה הגדולה שלך שאתה מרגיש כרגע היא אשליה של תחושת האין. החלל שנוצר ופתאום המובן מאליו שהפך ללא קיים.
עכשיו זה מרגיש לך לגמרי אמיתי ואתה מוכן "להתאבד" על זה. אבל שום דבר לא השתנה בכל מה שלא אהבת אצלה פעם חוץ מכך שעכשיו היא לא שלך. לא שנה ולא שנתיים אלא תשע שנים שלא זזת ממקומך מילימטר.
ונחזור למשפט הראשון: רק כשמאבדים מתעוררים, לפעמים זה כבר מאוחר מידי.
>>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com