זו הדילמה השכיחה ביותר. אני נתקלת בה שוב ושוב בווריאציות שונות. פעם זה לפני החלטה להתחתן ופעם זה סיפור אהבה מחוץ לנישואים. בכל פעם בשורה התחתונה זה מה יותר נכון לבחור, חיי נישואים יציבים ללא ריגוש או חיי הוללות ריגושים ובני זוג מתחלפים כל כמה שנים. זה גם הסיפור של רון.
הוא צעיר, 39, נאה ומצליח אך אף פעם לא מרוצה ממה שיש לו.
הוא חווה ריגושים מטורפים ברווקותו. הלב דפק לו בעוצמה כל פעם שנפגש עם חברתו. ליבו נשבר לא פעם והוא סבל כאבי אהבה מחד והתרוממות נפש מאידך. אלה בדיוק החומרים המספקים ריגוש. הוא הרגיש שהוא חי. אבל הלחץ מהבית ומהסביבה למצוא כלה אילץ אותו להתחבר לאישה טובה, שקטה, עדינה ולא מלכת הכיתה כמו שהוא חלם בדמיונו.
"התחתנתי מאוחר יחסית, בגיל 35, ולא מאהבה", הוא מספר. "הכרתי בחורה נהדרת. ההורים שלי עפים עליה, החברים נתנו אישור, כולם סביבי חושבים ששיחקתי אותה והיא האישה האולטימטיבית. זה נכון. היא מלומדת, מבית טוב, נראית נחמד, טובת לב. באמת אין לי מילה רעה עליה. אז התחתנתי איתה.
"אבל אני לא מאושר. לא כי היא לא טובה. כי אני לא שלם. אני מתגעגע לעבר. אני מאד אוהב ריגושים אתגרים וסיכונים והחיים עם אשתי הם רגועים ויציבים. אני משועמם עד מוות. מרגיש שהחיים עוברים ואני לא חי אותם. מתגעגע ללב הדופק בעוצמה. משתגע. יש לי מחשבות על גירושים אבל אין לי אומץ. איך אסביר את זה? יחשבו שיצאתי מדעתי. מה אגיד? למה עזבתי כזאת אישה נפלאה?".
בין משפחה לריגוש
רון,
לא אוכל לפתור לך את הדילמה ובטח לא בטור של 700 מילים.
בסופו של דבר תקבל החלטה ותצטרך לחיות איתה. אני רק מאירה לך את מפת הדרכים.
זה הקרב הגורלי בין הלב לשכל. כל אדם עם נטייתו הטבעית. חלקם שכלתניים וחלקם אימפולסיביים. אין כאן טוב או רע. כל מקרה לגופו.
שני כוחות חזקים פועלים עליך (ועל רבים כמותך) ושניהם נפלאים בדרכם. האחד הוא האהבה המשפחתית, לתא המשפחתי משמעות עצומה בחייו של אדם. מקום שהוא שלך, המספק הגנה, הכלה, נוחות, עזרה בעת צרה או בחולי. נולדים ילדים שממלאים את הבית בהרבה אושר וגאווה אך גם כרוכים בהשקעה אין סופית ומחויבות בלתי הפיכה. הבית זה השגרה והשגרה זה הביטחון.
אבל כל סיטואציה "אליה וקוץ בה". לכל הטוב הזה (במידה וזה אכן קשר טוב)יש מחיר. המחיר הוא הסטטיות. כל יום נראה דומה לקודמו. אין הרבה פיקים, אין שיגועים. יש יציבות, מסגרת, סדר יום. וזה לא מעט. את הפירות קוטפים בכניסה לגיל השלישי. אז ההורמונים נרגעים, יש פחות מוטיבציה להשתולל, יש כבר היכרות הדדית של שנים ואין מחשבות על פרידה. הזמן הזה הוא המאני טיים של חיי נישואים ארוכי שנים. עברתם שנים ביחד, יש לכם רזומה עשיר ועכשיו נחים ותומכים.
הכוח השני הוא הרצון להתרגש. להתאהב, לגעת בשמיים. ריגוש הוא טריקי. מתעתע. יש לו תאריך פקיעת תוקף. זה באמת מאד נעים לחוות את החיים חזק, להיות פעם למעלה ופעם למטה וכל יום זה הפתעה חדשה. מרגישים את הלב. חווים תשוקות , תיאבון לחיים, סקס סוער ומעורר. אך לחיות כך לא מתאים לכל אחד. הקופצנות מעייפת ושוחקת ועם הזמן גם שוברי שגרה יומיומיים הופכים לשגרה.
כשאתה חולם על נשיקות בשקיעה עם אהובה חדשה והלב מתרומם לך אתה בטוח שזה מה שתרגיש תמיד. הקונטרסט בין התשוקות לבין השגרה האפורה שבבית הוא עצום ואכן מייצר תסכול ועצב
כשאתה חולם על נשיקות בשקיעה עם אהובה חדשה והלב מתרומם לך אתה בטוח שזה מה שתרגיש תמיד. הקונטרסט בין התשוקות לבין השגרה האפורה שבבית הוא עצום ואכן מייצר תסכול ועצב.
בתור רומנטיקנית, חובבת ריגושים בדימוס, אני מבינה את אלה שנמשכים וחולמים על רומנטיקה ופרפרים בבטן זה כוח עצום ששורף את הכל. אבל ממרומי הגיל והניסיון גם בחיים כאלה יש קוץ. הקוץ הוא התוקף הקצר. חשבת שעזבת משפחה על מנת לחיות בסיפור אהבה וטעית. הסיפור אהבה הסוער שלך אחרי שנתיים ביחד הופך לסיפור משפחה וחזרנו להתחלה.
על כל צעד בחיים יש מחיר, השאלה היא איזה מחיר אתה מוכן לשלם? אין תשובה מתמטית לשאלה שלך. כל אדם עם מה שמתאים לאישיותו.
לנו בני האנוש יש באג בייצור – אנחנו תמיד חושקים במה שאין לנו, ושהאין הופך ליש הוא כבר לא מרגש.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com