האם קרה לכם שלא הרגשתם חיבה ואהבה לבן הזוג ובכל זאת לא עזבתם? זלזלתם בו, לא נמשכתם אליו, לא חיבקתם, לא השקעתם, לא הייתם נוכחים בכלל ולמרות זאת המשכתם את הקשר מכוח האינרציה ומתוך הפחד לשנות. חשבתם על פרידה כמעט כל יום ולא מיהרתם לקבל החלטה. הרגשתם שהשליטה במה יהיה בעתיד הקשר תלויה רק בכם. היה לכם נוח להתמהמה ולזגזג. הרגשתם שהכול ממילא תלוי בכם ואין סיכוי שבן זוגכם יעזוב אתכם. כי הוא הרי הכי מובן מאליו.
אולי גם מצאתם את עצמכם בצד השני. בצד שתמיד היה חלש וכנוע. הצד שהסכים לספוג הכל, זה שהפחד מפרידה משתק אותו, זה שבולע צפרדעים ושותק, זה שמבין שהוא כבר מזמן לא אהוב וסופג עלבונות וביקורת צולבת אבל בכל זאת נשאר תקוע. האם הייתם בצד שלא מאתגר, המובן מאליו, הזנוח?
ולמה אני שואלת אתכם? כי שום דבר לא קבוע והכל יכול להתהפך. צריך דרמה אחת שעוברת את הגבול, שחוצה את הקו האדום שלכם. לפעמים זה אפילו קש ששובר את גב הגמל.
ואז החלש מתחזק והחזק נחלש, ולרוב זה כבר מאוחר מידי.
נירית ודן הם זוג נשוי בני 40. הם מכירים הרבה שנים ויש להם שני ילדים. נירית היא אישה של בית. שקטה, נמנעת מעימותים. דן דומיננטי. על פיו יישק דבר. כבר תקופה ארוכה הוא לא מרוכז בבית. הוא עסוק בענייניו ואשתו לא מעניינת אותו. הוא לא רואה אותה ממטר. הוא לא עוזר בכלום. הם לא יוצאים לבלות ביחד, לא מנהלים שיחות, כלום. חיי שיממון רגשי. נירית מנסה להתקרב והוא מנפנף אותה. היא מפנקת אותו והוא רק מעביר ביקורת ויורד עליה כל היום.
אבל... אחרי שהיא תפסה אותו בוגד היא החליטה שזהו, נגמר. היא הייתה נחושה ובטוחה בהחלטה. ומה קרה אחרי שיחת הפרידה? דן התהפך. פתאום הוא שרוף עליה, מאוהב חזק, מוכן ללכת לטיפול, שולח מתנות וזרי פרחים, הזמין טיול לתאילנד בבתי מלון הכי יקרים, רוצה סקס, מחמיא, קנה טבעת יהלום והבטיח הבטחות מפתות בלי סוף.
אז מה קרה לדן? מאיפה צצה לו האהבה לפתע? האם זו באמת אהבה?
גלית ודורון הם זוג צעיר. בשנות ה-20 לחייהם. הם חברים כבר שנה. דורון כל הזמן מחבק ומעניק, מבשל לה אוכל טעים ומכרכר סביבה. מוכן לעשות הכל בשבילה. גלית רק מתעצבנת עליו. תוקפנית, לא נעימה כלפיו, המגע שלו מרתיע אותה. היא מתנהגת אליו כמו אל עבד. כמו לסתם אחד מהרחוב. שום מחווה של אהבה. אם הוא יהיה או לא זה ממש לא מעניין אותה. אדישה, מנוכרת.
אבל בכל זאת היא נשארת. בינה לבין עצמה היא מהרהרת האם מתאים לה להתחתן אתו או שבכלל היא צעירה וכדאי לה לעזוב ולהכיר אחרים. הכל תלוי בה כי דורון לא יזוז.
עד שיום אחד גלית חצתה את הקו שלו. היא קיללה אותו וצעקה עליו. המלל היה קשה מידי. הוא הרגיש שהיא לא סובלת את נוכחותו וברגע אחד התקבלה אצלו החלטה. הוא לקח את כל חפציו והלך. ימים לא דיבר איתה. גלית הייתה בטוחה שתכף הוא ישבר ויחזור כמו חתול, אבל שבועיים עברו וכלום. דורון התאדה.
גלית התחילה להשתגע. לטפס על הקירות, התחננה שיבוא לשיחה. אמרה לו כמה אהבה יש לה אליו, ושהיא רוצה להתחתן במהרה כי רק הוא יהיה אב ילדיה. כל מה שהוא חלם לשמוע הוא שמע ממנה באותו היום.
אז מה קרה לגלית? היא פתאום כל כך מאוהבת. איפה הייתה האהבה הזאת כל הזמן?
משהו שנראה כמו אהבה
אלה רק כמה מקרים מתוך רבים. גברים ונשים, נשואים ורווקים.
אז מה באמת קורה לנו ? האם באמת האהבה צצה לנו פתאום?
לא!
זה לא אהבה. זה אמנם מרגיש באותו הרגע כמו אהבה מטורפת אבל כל הסיפור "יושב" על שני רבדים:
1 . איבוד השליטה על המערכת. תמיד היית החזק, זה שידו על העליונה, אחזת בהגה ומה שיקרה בהמשך היה תמיד תלוי רק בך. ופתאום ההגה נלקח ממך. אתה כבר לא המחליט. החליטו בשבילך. עברת את הגבול ונעזבת. לא ציפיתי. הופתעת. לא האמנת שזה יכול לקרות.
2 . הצד החלש והמרצה הרים ראש ובאמת התחזק. ואדם חזק שלא מוכן להיות שק אגרוף הוא אדם שמעריך את עצמו, שלא מוכן להיות מוכה. אוטומטית זה הופך אותו/ה ליותר אטרקטיבי והרבה יותר סקסי. החוסן מרשים ומייצר הערכה אמיתית.
האינסטינקט הראשוני וההישרדותי הוא קודם כל להחזיר את המצב לשגרה. למה שהיה קודם. לשלווה ולנינוחות שהייתה תמיד. למען זה את/ה מוכן להבטיח הכול, אפילו להודות ברצח ארלוזורוב והעיקר שי/תחזור.
מאדם אדיש וקר פתאום חמימות יוצאת לך, פתאום אתה יודע לחזר ולאהוב, פתאום אתה רך ומכיל. פתאום אתה מיני שרוצה כל היום לחבק ולגעת, פתאום אתה כל מה שלא היית אף פעם. והכל על מנת להיות שוב בשליטה. כולנו פריקים של שליטה.
בדרך כלל מה שקורה אחרי שחוזרים (אם חוזרים) להיות ביחד הכול חוזר לקדמותו. ההבטחות נמסות, וכל אחד חוזר למקומו ולדפוסים הרגילים
בדרך כלל מה שקורה אחרי שחוזרים (אם חוזרים) להיות ביחד הכול חוזר לקדמותו. ההבטחות נמסות, וכל אחד חוזר למקומו ולדפוסים הרגילים.
אנחנו בני האדם כמהים רק למה שאין לנו. מה שיש לנו הופך מהר מאד למובן מאליו. האם אפשר באמת לשנות את זה ולהיות מאלה שכל יום מעריכים את מה שיש? לא בטוח.
האם יש מישהו בעולם שכל יום מודה על כך שיש לו שתי ידיים? לא. אנחנו רגילים ששתי ידיים זה ברור מאליו. ומה קורה כאשר יד נפצעת ויוצאת מכלל שימוש? הו אז אנחנו מוכנים לתת הכול ורק שיחזירו לנו את היד לתפקוד. אין יום שאנחנו לא חושבים כמה טוב היה לנו שהכול היה רגיל ושגרתי.
החוכמה היא להעריך ולכבד את מה שיש לנו ולא רק את מה שאין. האם זה יתכן? כנראה שזה לא ב-DNA האנושי.
ככה גם בקשרים. אנחנו לא מעריכים את מי שתלוי בנו, הוא "בכיס הקטן" ,הוא הרי תלוי בי ולא יכול בלעדי, אך אנחנו בכלל לא מודעים לכך שאנחנו גם תלויים בתלות שלו בנו. ואפילו מייצרים את אותה התלות במו ידינו.
אל תאיימו, תבצעו
אז יש פה פרדוקס.
אם את/ה רוצה שישימו לב שאת/ה בכלל קיים אתה צריך קודם כל לחשוב שאתה קיים. להרים את הראש הרכון, לעמוד זקוף וללכת. לסיים סופית את הקשר החולה. ומה הפרדוקס? כלום לא יקרה אם זה יהיה זיוף, משחק והתגרות מהשכל. זה יכול לקרות רק כאשר זה באמת מהלב, ואתה מתכוון באמת ללכת. איומים ונביחות זה לא רציני. רק מעשה של ממש ישכנע את הצד השני (זה שתמיד היה שתלטן וחזק) שאת/ה רציני ואיתן בדעתך. ואז כבר לא יעזרו כל התחנונים של הצד הנעזב והקשר באמת יגיע לקיצו.
מסקנה: אם אתם נמצאים כעת במערכת יחסים ואתם בצד הסופג והמרצה, ואתם לא חווים שום אנרגיה של חום וחיבה הגיע הזמן לעשות מעשה ולצאת מהעבדות. זה לא קורה מהיום למחר. זה תהליך התחזקות שמלמד אותך לאהוב ולהעריך את עצמך יותר, להתגבר על הפחד משינוי ולחיות את החיים בחוסן נפשי ובחופש מלא.
ואז בן הזוג, זה שלא שם עליכם שנים יקפוץ ויחזר כמו שפן, אבל בשבילו זה יהיה מאוחר מידי.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com