"רק בגיל 39 התחתנו. שנינו היו תמימי דעים לגבי ילדים. 'אל הוריים' קראנו לעצמנו. כאלה שלא רוצים ילדים. מבחירה.
"אף פעם לא רציתי להתחתן. גם לא הלך לי עם גברים. אין לי את זה. בסוף שנות השלושים שלי הכירו לי את ניב, וזה זרם. יש לנו את אותה שריטה. הסתדרנו בינינו. הסכמנו על הכל, כולל לא להיות הורים.
"היום אני כבר בת 42 וצץ לי הרצון לילד. תחנה אחרונה, אני בשלה לזה פתאום. ממש דחף חזק. זה חלון הזדמנויות אחרון שלי ללדת. וניב לא רוצה. הוא לא רוצה לשמוע על זה. אני מציעה לו טיפול על מנת להבין למה הוא כל כך נגד והוא לא רוצה להיתמודד עם זה. בשבילו זה סוף פסוק.
"אני אפילו חושבת להתגרש ולקחת זרע מבנק הזרע. אני לא בטוחה שאני עדיין פוריה אך יש 5% שזה יצליח ואני רוצה למצות עד הסוף. אני רוצה ילד!".
פסגת הפחד
יקירתי,
זכותו של אדם להחליט שהוא לא עושה ילדים אך רצוי לו ולך לדעת מה באמת הסיבה להימנעות. כמו שזכותך לשנות את דעתך ולרצות.
בשבילך זו אכן הזדמנות אחרונה. וזכותך בכל רגע נתון לממש את האפשרות. גופך הוא שלך ורק שלך. ורצונך הוא כבודך.
אני פוגשת מטופלים שלא רוצים ילדים. שאני שואלת אותם מה הסיבה הם לא יודעים לענות מלבד: "לא רוצים". פשוט לא. או מייפים את הסיפור עם אידיאולוגיה, ומספרים שלא כדאי להביא ילדים לעולם כזה גרוע.
הטיפול מוביל אותם אל הסיבה העמוקה ואין לה שום קשר לאידיאולוגיה אלא אך ורק לפחדים עמוקים. הסיבה ולא תאמינו אבל היא דומה מאד אצל כולם.
הרצון לילדים הינו דחף אבולוציוני שאינו קשור לאיי קיו, למקצוע, לכסף או למקום מגורים. הדחף נמצא במוח הזוחלי העתיק ולא במוח השכלי (קורטקס). אז למה בכל זאת יש קבוצה גדולה של אנשים שנמנעים? אצל רובם הגדול התקלה מתחילה בחוויות הילדות. במשפחת המקור. במסרים שספגו, בדימוי העצמי הנמוך, בחרדה ממחויבות, בחוסר אמונה בעצמם שיכולים לעמוד במשימה כל כך מחייבת ולא הפיכה.
המאפיין את ההימנעות הוא הפחד מהעתקת הדפוסים המעוותים מבית אבא והעברתם לבית החדש.
כשחוויות הילדות רצופות סבל וטראומות המושג " משפחה" מעורר מחשבות שליליות ומחזיר לימים לא טובים של העדר חמימות ואהבת הורים, של מחסור, אלימות, מודל זוגיות עלוב אצל ההורים, מודל הורי שלילי.
אם תבררי אצל בעלך וגם אצלך מה קרה שם הרחק בתוך המשפחה תביני את ההקשרים. אנשים שלא רוצים ילדים בדרך כלל הם אלה שמתרחקים ממחויבות, שלא סומכים על עצמם שיהיו הורים טובים וסבלניים,שלא ידעו להבדיל בין נכון ללא נכון, שחרדים מפרנסה ללא קשר לשכר ולמציאות, פחד מוות ממחויבות ואחריות לא הפיכה. הם אינם יודעים להפריד בין מה שחוו בחייהם כחסרי ישע לבין הבית החדש שיקימו כאנשים בוגרים ומפותחים.
יש הטוענים שלהביא ילד לעולם זה אגואיזם צרוף ואני אומרת בדיוק הפוך. ראשית, כולנו אגואיסטים ואינטרסנטים ואלה לא מילים גסות. כל פעולה בחיינו היא מתוך אינטרס להרגיש טוב עם עצמינו. גם לתת נדבה לקבצן היא מתוך אינטרס צרוף שלנו. וטוב שכך.
גידול ילדים זה לא משימה קלה – זה עולה כסף, זה דאגות אין סופיות, זה לילות ללא שינה רצופה, זה התמודדויות רבות פיזיות ונפשיות לכל החיים. זה לתת ממך לאדם אחר ללא כל תנאי. אם זה היה בשכל הישר אך אחד לא היה עושה את זה. זה בדיוק ההיפך מאגואיזם. העובדות הן, שבכל זאת רובינו הורים אז זה אומר שזה דחף להמשיך את הגזע האנושי וזה כנראה בכל זאת ולמרות הקושי מאד מתגמל.
לא בטוח שתצליחי לשכנע את בין זוגך להרחיב את המשפחה, זה כרוך בטיפול עמוק והבנה של הקשר בין העבר לעכשיו. התהליך הוא קודם כל הבנה והכרה בסיבות ולא בתירוצים. בטיפול המודעות משתפרת ועולה רמה ובמקום להיות אנטי מוחלט מגמישים עמדות, נפתחים, לומדים אהבה עצמית מהי, עושים סדר בראש עם מה שהיה פעם ולומדים להיפטר מהפחד או לפחות לשלוט בו ולא לתת לו לנהל. אך כדי שכל זה יקרה, צריך להתחיל לזוז ולעשות.
אני לא אוכל לומר לך מה לעשות. האם לעזוב את ניב וללדת או לוותר על מימוש האימהות ולהישאר נשואה. זה מאד סובייקטיבי. השעון ממשיך בתקתוקו ואת תצטרכי להחליט מהר מאד מה את עושה עם זה. מה יותר חזק בתוך תוכך. לאיזה צד נוטות המאזניים. הרצון לשמר את היחסים עם ניב או ללדת ולהיות אימא. כי במקרה שלך בכלל לא בטוח שזה ילך ביחד.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com