כל מה שאומר כאן אינו מתייחס לזוג עם סיפור בגידה. בסיפור בגידה זן מנגינה לגמרי אחרת. חוויה סוערת,כואבת ושוברת לב. זו כתבה מיוחדת ליום כיפור, ולא בטוח שיום הכיפורים הוא שיתן את הכוח לסלוח. לסלוח על בגידה זה תהליך איטי וארוך ומצריך טיפול בשיחות וגם לזמן יש הרבה משמעות
יושב מולי זוג נשוי. שניהם חמודים, באמצע החיים אבל הם לא מפסיקים לריב. פעמיים בשבוע זה קורה להם. אותו ריב גדול ואז עוד כמה קטנים בסופ"ש. גם מולי בקליניקה הם מדברים בכעס אחד אל השניה. אחר כך הם יוצאים לבלות מחובקים, כאילו כלום. במקרה הזה הזוג נאמן אחד לשני. אין סיפור בגידה ברקע - לא גברים אחרים ולא נשים זרות. מה שכן יש שם ובכמויות זה תשישות. הם מדברים על הקושי של הקשר ביניהם. ועל הכעס שתמיד נמצא שם. הם ממשיכים הלאה אבל לא באמת סולחים בלב. הם חושבים על פרידה והם כבר 12 שנה ביחד. 12 שנים של רצון להיפרד והקשר ממשיך לייגע.
על מה הם רבים? על מה שרובנו רבים: אגו, מאבק כוח, למי יש "גדול יותר". על זה שלא ניקית את הבית, שבזבזת יותר מדי כסף, ששכחת את יום הנישואין שלנו, שלא באת איתי לדודה מרעננה לארוחת חג, שאת לא מספיק שוכבת איתי, שאתה כל הזמן בסמארטפון. זוטות של החיים. האגו והביקורת הצולבת הם הבוסים.
יש זוגות רבים שהריב הוא הדבק בניהם. האדרנלין גבוה לשניהם ואף פעם לא משעמם להם. הם שנים רוצים להיפרד והרצון הזה הוא הדלק שלא נותן לקשר לכבות. סוג של ריגוש שלילי אבל עדיין מכיל חומרים של ריגוש. אם ייפסקו הריבים, הם ייכבו איתם ואז באמת יהיה זה סוף. אולי אתם מאלה. אבל ישנם זוגות שבאמת רוצים ללמוד לקבל אחד את השניה. באמת רוצים לצאת מהריבוע הקטן השמרני והביקורתי שלהם. יש אנשים שבאמת מתחילים להבין שהם מעתיקים מודל מעוות של הוריהם ורוצים לצאת מזה. לאלה הטור הזה מיועד.
כששני עולמות שונים לגמרי גרים באותו בית זה לא קל. זה מצריך יכולת הכלה. מה זה אומר? לפתוח את הראש ולהבין שכל אחד חושב אחרת וכל אחד עושה אחרת. מה שקלי קלות לאחד יכול להיות מעמסה ענקית לאחר. אנחנו ביקורתיים ושיפוטיים לאחרים. מרוכזים בעצמינו ולא משאירים מקום לקבל אחרת מאיתנו. לעצמנו אנחנו עושים הנחות ענקיות.
להפוך את הכעס לחמלה וסוף סוף לסלוח
אנחנו תוצר של הורינו. זאת עובדה. המקום ממנו שאבנו את המושג אהבה ונתינה לקוי. גם עליהם אנחנו כועסים. לפעמים עוברות שנים מיותרות של נתק או זעם בגלל מה שעוללו לנו הורינו בילדותנו. לא בכוונה רעה זה קרה להם אלא ממצוקות וחוסר מודעות, ומההורים חסרי המודעות שלהם. הסבא וסבתא שלנו. אם תלכו עוד אחורה בזמן זה רק הולך ונהיה קשה וגרוע יותר.
אם רק נבין שגם הם לא רוו נחת בילדותם נוכל להפוך את הכעס לחמלה וסוף סוף לסלוח להורינו המתבגרים, תוך תובנה חד משמעית שאנחנו נעשה את זה אחרת. גם בהורות וגם בזוגיות. כמו עם ההורים כך גם עם בן הזוג. בואו נהפוך את הכעס לחמלה ונסלח. סליחה היא תחושה של התרוממות נפש. של אהבה עצמית והכלה. אל תתבלבלו. סליחה מתגמלת את הסולח לא פחות מהצד שנסלח. היכולת לסלוח היא עוצמה ולא חולשה.
שחררו כעסים וצאו ממקום הקורבן. אל תתנו לאגו להיות בעל הבית. קחו אחריות. כולנו טועים, כולנו לפעמים נגררים למריבה טיפשית, כולנו ברגעי זעם מוציאים מהפה דברי הבל. אף אחד לא מושלם. אם אתם רוצים להשאר ביחד ולא להגיע למדרגות הרבנות קחו אויר, תתנצלו, תרגיעו את הרוחות ותוכלו לשרוד את הקשר הרבה שנים בנעימות ובטוב לב. הסליחה האמיתית משחררת אותכם, מרימה את הקשר ומפנה מקום לאהבה וחיבה.
> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com