"אני לא מוכשרת ביחסים שלי עם גברים. לא הלך לי אף פעם. תמיד זה היה דייט וחצי והם לא רצו. השנים רצו לי והייתי הרווקה הזקנה של החברה. כולם כבר התחתנו ורק אני מדשדשת עם כל מיני גברים שלא רוצים. זה היה נורא. תקופות של בדידות ויאוש. עד שהגיע דני. כבר הייתי בת 32, לחוצה רצח למצוא חתן. עפתי על דני. הוא גבוה, נאה ומצחיק. גם הוא זרם איתי ומהר מאד לכדתי אותו לחופה. תקתקתי שני ילדים לפני שיהיה מאוחר מידי וחשבתי שהצלחתי בחיים.
"אני עו"ד. יש לי משרד מאד מצליח, יש לי בית יפה, בעל ושני ילדים. לכאורה גן עדן. אבל זהו שלא. אני לא מאושרת. אנחנו ביחד כבר 10 שנים. אני המפרנסת הראשית, דני לא מסתדר עם עבודות ומרוויח מעט. תקופות ארוכות הוא מובטל ואני מממנת הכל. אני יודעת שאני אולי לא בסדר אבל אין לי כוח אליו. אני לא מתייחסת אליו בחום. לפעמים הוא כמו אוויר בשבילי. אני מזלזלת בו ומדברת אליו לא באהבה. אני מרגישה שהוא נשאר כי נוח לו. הוא חיי בבית יפה ויש לו הכל. בזכותי כמובן. אם לא אני, הוא חי ברחוב. הוא פפי שלי, אני אוכלת לו את הראס. אני יורדת עליו בלי סוף. הוא מפחד ממני.
"בהיגיון ,אני רוצה להתגרש וזה עובר לי הרבה בראש אבל אני לא מסוגלת לפרק. הילדים מאד חשובים לי. לא רוצה לפגוע בהם. אבל אני נעה בין החיים המשמימים עם דני לבין חוסר היכולת שלי לפרק את החבילה. כבר היינו בטיפולים זוגיים, בקבוצות תמיכה, אנחנו מנסים לצאת לדייט רומנטי ביחד מידי פעם אבל זה תקוע ומאולץ. בשגרה זה לא עובד. אני כעוסה כל הזמן. מרירת נפש ולא נעימה. אני לפעמים שואלת את עצמי 'מה את צריכה אותו'? מה הוא תורם לך? אין לי תשובה ברורה ובכל זאת אני עדיין פה.
"אני בת 42. עדיין צעירה, מצליחה, עצמאית, נאה. למה אני תקועה עם גבר 100 דרגות מתחתי?".
הפחד מנהל את שניכם
יש סיבה למה את עדיין עם דני והיא לא קשורה לילדים. גם דני ואישיותו לא חלק משיקולייך בהחלטה לא לפרק. הסיבה עמוקה מזה והיא קשורה אליך בלבד.
את מספרת על ימים ארוכים ואפורים של יאוש ואכזבות והרבה כאב לב בתקופות שלפני דני. הוא המושיע שלך. הוא מסמל לך את האיש שגאל אותך מהרווקות הטראומטית. מבחינתך לעזוב את דני זה אומר לחזור לימים ההם שמהם את כל כך חוששת. זה להיות בחוסר הודאות ואצלך "נשואה" משמע מסודרת בחיים. זה סטטוס שאת אוהבת.
הבעיה שנשואה זה לא רק סטטוס זה חיים משותפים עם אדם נוסף שאמורים לכבד ולהעריך ולמלא את החיים בתוכן משותף. "נשואים" זה לא רק כותרת. וכלום מזה לא קורה לך עם דני. את כעוסה כל הזמן ומאשימה את סובביך אבל הכעס שלך הוא רק על עצמך. את מאוכזבת מעצמך שדני הוא בחירתך. הוא לא ברמה שלך לדעתך ולא על גבר כזה חלמת. דני היה ברירת מחדל שנחטף על ידך לחופה מכורח נסיבות ותחת לחץ כבד לממש חתונה ואימהות. הוא לא באמת היה בחיר ליבך, הוא היה בחיר הישרדותך היצרית. הוא היה ועדיין בשבילך "מכשיר" לסגור את פינת "הנשואה" והצאצאים.
מיצית אותו. הוא הפך לעובד שלך. הוא גר בביתך שלך ואת לא מאפשרת לו להרגיש שזהו גם ביתו, אתם מנהלים חשבונות נפרדים ומתחשבנים על כל שקל. את מתוסכלת שלא תפסת מצליחן מחד, ועוד לא די בכך גם שחי על חשבונך מאידך. עשית עסקה גרועה לדעתך ועל כך את ממורמרת. בנתיים שניכם סובלים ותקועים. כל אחד מסיבותיו. סיבות חזקות אך מאד אינדיוידואליות ולא זוגיות.
חיי נישואים זה לא לאבי דבי. זה לא נשיקות בשקיעה אבל זה כן חיי שיתוף, הערכה הדדית וחמימות. אחרי 10 שנים לא משתגעים מאהבה וריגוש אבל על מנת לחיות טוב הבסיס הוא תוכן משותף ולא רק מסגרת ריקה. ואצלכם יש נתק ועליונות מצידך. הוא חי עם אישה שמבליטה כל הזמן כמה הוא קטן והיא גדולה. כיף גדול לא יכול להיות לצאת מזה. שניכם לא מאושרים וגם ילדכם חווים חיים מול מודל זוגיות עלוב ומנוכר.
אין כל טעם להיות במסגרת נישואים של ניכור, נוחות כלכלית וחוסר שביעות רצון. זה מחליש את הנפש, מעציב ומבזבז זמן יקר של שניכם.
די לתירוצים של "אני פה בגלל הילדים" או אני דואגת שדני לא יפגע".
לפני שאת עושה מהלכים כאלה או אחרים קודם כל תהיי ערה לאמת. מה הסיבה האמיתית שאת עם דני? האם זה באמת הילדים? לא. זה הפחדים שלך עצמך מהלא נודע שאחרי דני, זה הטראומה שלך מחזרה לימי הרווקות, זה הפחד להיתחרט, לטעות, וחלילה להיזדקן בלי זוגיות.
זה לא מאהבה או הערכה לדני.
את זאת שצריכה להחליט. להתגרש ולקחת את הצאנסים בלא נודע או להישאר ולשפר. אם בכלל זה ניתן במקרה שלך. מטפל לא יכול להכניס אהבה לליבך אבל כן יכול לחבר אותך לדרך האמת. הבחירה תהיה תמיד שלך ורק שלך.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaely_b4@walla.com
הורים - כל מה שאתם צריכים לדעת