האם הפחד להתגרש הוא סיבה מספיק טובה להישאר ביחד?
בלי לרדת יותר מידי לעומקם של דברים. הרבה ממטופלי שואלים אותי את אותה השאלה ומגיעים עם סיטואציות ודילמות דומות מאד.
הסיפור הראשון הוא על אישה נשואה במשך 15 שנה, בת 38.
לפני שנתיים היא תפסה את בעלה ברומן. זה היה משבר עצום שממנו הם בקושי השתקמו. בעלה עזב את המאהבת והתחנן לחזור הביתה ולשפר את הקשר, היא סלחה, הסכימה לקמבק אך דבר לא זז. הקשר נשאר בדיוק אותו דבר. משעמם וחסר חיים. לפני חודשיים היא הכירה גבר נחמד והיא מאוהבת בו. היא רוצה להתגרש אבל מפחדת שזאת תהיה טעות.
היא ישבה מולי ואמרה לי חד משמעית שהיא לא אוהבת את בעלה ואפילו נרתעת ממנו. אין לה ספק שגם הוא מזמן כבר לא אוהב אותה.
"אני לא יודעת מה לעשות. לא בא לי להישאר אתו. אני חולמת בלילות שאני גרושה מאושרת וחופשיה אבל אני מפחדת שלא אסתדר כלכלית. אני מפחדת מתגובת הורי, אני מרגישה לא נעים מול החברים. התגובה של הילדים מלחיצה אותי. אבל מצד שני עם בעלי אני יודעת שזה מת. ניסיתי להיות נחמדה, לבדוק אם אני נמשכת אליו. והבנתי שאין סיכוי. בינתיים אני תקועה בבית. השנים עוברות ואני מרגישה שאני מבזבזת את חיי".
הסיפור השני מאד דומה.
אישה בת 45 נשואה לגבר בן 56. היא מספרת שהוא לא מסתכל לכיוונה. לא אוהב אותה וכמעט לא נמצא בבית. "כל היום הוא מסתובב, אין לי מושג איפה וגם אסור לי לשאול. הוא עצבני ולא נעים. לא הולך לו בעבודה והוא מוציא את התסכול עלי ועל הילדים. היינו בטיפול זוגי לפני שנתיים והא צחק על המטפל. המטפל אמר כבר אז שאין לי מה להישאר אתו. הפתרון שלך זה להתגרש הוא אמר. אבל אני מפחדת. לפרק הכל, למכור בית, להישאר לבד, מפחדת לפגוע בילדים. אני באה מבית שמרני זה לא יהיה מקובל על משפחתי".
שלום, עוד מעט 2021
אלה רק שניים מהסיפורים מיני רבים. כמובן שכל מקרה לגופו, אך התשובה נוגעת בכל המתלבטים.
כל עוד צד אחד מוכן לבלוע הכל והעיקר לא להתגרש, הוא הופך לשק החבטות, למובן מאליו, לאנדר דוג והסיוט הזה לא יפסק.
האופציה להתגרש תמיד קיימת. יש דלת יציאה והיא לא נעולה. לפעמים גם זעזוע של הקשר מציל אותו.
אלה רק שני סיפורים מיני רבים. סיפורים של אנשים שחווים חיי נישואים אלימים, משמימים, מתים, שחוקים ונטולי חום ואהבה והסיבה היחידה שהם עדיין נשואים זה הפחדים משינוי, מתדמית ה"גרוש/ה" , מתגובות הסובבים, מסיבות טכניות של רכוש וכספים ומהפחד להישאר לבד. בדרך כלל, הילדים זה רק התירוץ. הסיבה האמיתית זה הפחד. וזו לא סיבה מספיק טובה.
חלקם היו בטיפול זוגי רק בשביל לסמן וי, חלקם ניסו דרכים שונות להעיר את הקשר ובסופו של דבר כלום לא השתנה והם עדיין תקועים באותו מקום. נהנים מהחיים? ממש לא.
אל תחשבו לרגע שחיי נישואים זה סיפור אהבה. כדאי לכם להנמיך ציפיות. חיי נישואים הם חיי שותפות, בדיוק כמו ניהול של עסק קטן. יש בו יתרונות אבל גם לא חסר חסרונות. אין מושלם. הריגוש (אם בכלל היה כזה) נעלם אחרי כמה שנים ונשאר ההרגל, ההרגל לפעמים הוא נעים ויציב ומקנה ביטחון ושלווה, אך לפעמים הוא הופך לאסון טבע.
לא נשארים בכל מחיר. ולכל אחד יש את הגבול שלו.
מבחינתי, הערך העליון היחיד שאני מאמינה בו זה להיות שלם עם עצמך ולמצות את החיים. נישואים זה שם המסגרת והכותרת והם אינם קדושים. מה שכן קדוש זה האדם, התכנים והאיכות, הערכה ההדדית והחיבה. בלי המרכיבים הללו אין בזה שום טעם.
מבחינתי, הערך העליון היחיד שאני מאמינה בו זה להיות שלם עם עצמך ולמצות את החיים. נישואים זה שם המסגרת והכותרת והם אינם קדושים. מה שקדוש זה האדם המרכיב בתוך המסגרת, התכנים והאיכות, הערכה ההדדית והחיבה. בלי המרכיבים הללו אין בזה שום טעם
אני מבינה שדעתי אינה מקובלת על כל המגזרים ועדיין השמרנות קיימת. עוד יש כאלה שמחזיקים בדעה שאם התחתנת זה עד המוות וגירושים זה רק במקרה קיצון של אלימות קשה. אנחנו חיים ב-2020 והדברים השתנו, התקדמנו, המודעות התפתחה, נשים עובדות ומפרנסות, תוחלת החיים חצתה את השמונים שנה וכולנו רוצים יותר. לא באנו לסבול. זו לא החלטה קלה וכל שינוי הוא משימה לא פשוטה אך אפשרית.
אני לא מעודדת גירושים ויש מצבים שניתן להציל את הקשר וזה קורה הרבה. בימינו לחיים יש הרבה מה להציע וזכרו שכל האופציות תמיד פתוחות בפניכם. גם לכם וגם לילדיכם עדיפים שני בתים שמחים מבית אחד מקולקל.
אם ניסיתם לשפר ולבסוף החלטתם להיפרד חשוב שתזכרו שהילדים הם לא קלף מיקוח. והם לא צריכים לשלם את מחיר ההתנצחויות שלכם. שמרו על כבוד הדדי , מזערו נזקים עד כמה שניתן ולכו כל אחד לדרכו.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות?
בבקשה: Yaelyb4@gmail.com