"לא רבנו מול הילדים אף פעם גם אם היו אי הסכמות"

חנינת השם גורדון (57), אלמנה ואימא לשבעה ילדים. "השם שנולדתי איתו הוא גרייסי, ובעלי נתן לי את השם חנינת, כי הוא מאותו השורש. בעלי היה יהודי שהגיע מבית מסורתי. כשפגשתי אותו הוא לא היה שומר מצוות, לא חגג חגים או ארוחות שבת, היהדות הסתכמה בבר מצווה או חתונה. אני זו שהתחילה להתעניין ביהדות, וזה הפתיע אותו, הוא לא ציפה לזה. נולדתי בהונג קונג, וגדלתי שם עד גיל 21. בעבר לימדתי בחוגים ואימנתי מורים ותלמידות בריקוד, זומבה, ריקודי בטן, פילאטיס, מדיטציה, היום בעיקר מתנדבת עם ניצולי שואה, רוקדת איתם. למדתי תזונה ועזרתי לאנשים כשהייתי מדריכה לאורח חיים בריא. היום אני גם  מוכרת ויטמינים ושמנים פה ושם. לימדתי את הילדים איך להשתמש בזה. העיסוק העיקרי שלי למעשה הוא להיות שם עבור הילדים שלי, אני אוהבת להיות איתם. זה משמח אותי כשאני איתם, כשאני יודעת שהם זקוקים לי ואני מועילה להם. כשהם בתחרויות ספורט אני שם כדי לעזור להם, גם כשהם נפצעים, עושה להם מסאז'ים עם שמנים, מביאה להם תוספי מזון, מעניקה להם תמיכה רגשית וגם פיזית, רוצה לחזק אותם ואת רוחם. כשאתה גר רחוק מהמשפחה ועוסק בספורט תחרותי, מתמודד להיות אלוף עולם, אתה זקוק לתמיכה הזו. אני נהנית לעשות את זה. בעלי נפטר לפני שלוש שנים, מאז שנפטר התחלתי לנסוע המון כדי להיות עם הילדים היכן שהם נמצאים, כשבעלי היה בחיים הייתי כל הזמן פה איתו".

עזריאל גורדון ז"ל. "הוא תמיד עבד יותר מדי. הוא היה כירופרקט והיה מלא תשוקה לעבודה שלו אבל הגוף שלו נחלש מרוב מאמץ ועומס וכבר לא יכל לעמוד בזה, אפילו לפני שנפטר הוא עוד הספיק לראות מטופל שלו. הוא מסוג האנשים שלעולם לא היה פורש לגמלאות, בשבילו זו לא הייתה עבודה אלא משימה לרפא את העולם ואת כל מי שבא אליו. הוא היה מוכן לעזור לכל מי שנקרה בדרכו בכל שעה ביום. הייתה לו סבלנות לכולם, והוא חשב שהעבודה שלו מקודשת. בעלי היה אלוף בהתעמלות קרקע בארה"ב ובאדי בילדר שנים רבות, הוא היה אתלט ומתחרה כמו הבנים שלי, הם קיבלו ממנו את הגנים וגם את התשוקה לספורט. עזריאל היה בארה"ב זמר אופרה חובבן. בברוקלין הוא היה חזן במקהלת בנים. לשיר הייתה תשוקה נוספת שלו, הוא היה שר הרבה בקליניקה, בשפות שונות. לפעמים הייתי עוברת ליד הקליניקה שלו ושומעת אותו שר".

נישואים: "עזריאל גדל בארה"ב הוא ראה את התמונה שלי במגזין, והתחיל לכתוב לי מכתבים, היינו חברים לעט ודיברנו כל יום בטלפון במשך חודשיים, הוא אפילו הציע לי נישואין בטלפון. הוא בא לבקר אותי בהונג קונג והתארסנו, הוא חזר לסטאז' שלו בכירופרקטיקה בארה"ב, ובהמשך גרנו בהונג קונג במשך שנתיים ואז עברתי איתו לניו יורק".

התאלמנות: "זה היה שוק, לא חשבתי שימות מהר כי הוא היה איש חזק. עם הזמן למדתי לקבל את זה, זה לא קל יש המון אתגרים אבל אני שמה את כל הפוקוס שלי על הילדים, כי כל אחד מהם מזכיר לי את בעלי וכשכולם ביחד אני מרגישה שבעלי בחיים. אנחנו משפחה מאוד קרובה והילדים אוהבים אחד את השני. הם ילדים טובים וחרוצים, עובדים קשה ומממנים את עצמם, אבל הדבר הכי חשוב שאני גאה בו ושהכי משמח אותי זה שהם אוהבים אחד את השני והם חברים טובים, תומכים אחד בשני. כולם ספורטאים ואוהבים לעשות דברים ביחד ולהתאמן. אני חושבת שזה בגלל שהיו בחינוך ביתי, הם בילו הרבה זמן ביחד כשגדלו. הילדים גרים בארבע מדינות שונות, יש לנו קבוצת וואטסאפ, פעם בשבוע אנחנו מדברים לפני שבת, ופעם בשנה כולם מגיעים לאזכרה של אבא". 

מגורים: "מאז שבעלי נפטר עברנו לגור בזיכרון יעקב, אני שוכרת כאן יחידת דיור, יש לנו ממ"ד ועוד שני חדרי שינה. אני גרה שם עם הבת והבן שלי. שני ילדים נוספים בבוסטון, אחד בברזיל ושניים בתאילנד. מעולם לא קנינו בית בישראל".

ילדים:

עוצמת השם (38): "שרת בגולני, למד אומנויות לחימה, היום הוא גר בבוסטון עם הבת שלי - שמחת השם, יש לו שם עסק של מנעולים".  

תשורת השם (29): "היא גרה בזיכרון יעקב יחד איתי, היא מנקה חלונות בסנפלינג, כמו ספיידרמן. היא ספורטאית ותומכת בעצמה, עובדת כמה שעות ביום, כדי לממן את עצמה ואת הלימודים שלה, היא לומדת אונליין על בורסה ושוק ההון, ורצה מרתון. היא לא עוסקת בספורט תחרותי אבל מתאמנת".

אמונת השם (26): "למד במכינה והתגייס לחיל הים, גם אמונת השם מנקה חלונות בסנפלינג, עם תשורה, אבל הוא גם מאמן באגרוף תאילנדי, יש לו מכון בזיכרון. הוא כמוני אוהב ללמד אבל לא אוהב להתחרות".

כיבדיה משאלתי (24): "גר בברזיל, מדבר פורטוגזית שוטף, הוא היה אלוף אירופה באגרוף תאילנדי וגם אלוף ישראל במשך הרבה שנים, היה ספורטאי מצטיין בצבא, וייצג אז את ישראל. הוא נסע לברזיל כי החלום שלו להיות מיקס אומנויות לחימה MMA, הוא מתחרה בארה"ב ובברזיל. בימים אלה הוא בתאילנד מתכונן לקרב הבא שלו בארה"ב".

שמחת השם בליבנו (22): "למדה בלט, אגרוף תאילנדי ואקרובטיקה, אחרי שסיימה בגרות שירתה בשירות קרבי בצבא, וכשסיימה את השירות, נסעה אחרי עוצמת השם לארה"ב, עכשיו היא לומדת בבית ספר מקצועי לאקרובטיקה, בית הספר הכי טוב בארה"ב. כשהיא מעלה באינסטגרם תמונות, זה מדהים אותי כי זה מה שאבא שלה היה נוהג לעשות. היא עפה באוויר כי למדה בלט במשך שנים, היא מתאמנת 8 שעות בכל יום. והיא גם עובדת כדי לממן את עצמה כי בית הספר מאוד יקר".  

רוח השם בחיינו (20): "ספורטאי מצטיין ויש לו הישגים רבים, בשנה שעברה הוא היה הישראלי הראשון שהיה אלוף עולם בקטגורית בוגרים באגרוף תאילנדי, כשהיה רק בן 19, הוא עשה היסטוריה. הוא מתמודד עם הרבה יותר בוגרים ממנו. לפעמים הוא לא מאמין שהוא מתמודד מול מתחרים שרק לפני כמה שנים הוא צפה בהם בתחרויות".  

אהבת השם (17) "הבייבי שלי, הוא זכה בשבוע שעבר במדליית הזהב בקיקבוקסינג בקטגורית בוגרים למרות שהוא רק בן 17. הוא הישראלי הראשון שאי פעם התחרה בקטגוריה של בוגרים והוא זכה. הוא משהו. מאוד מוכשר ועובד קשה מאוד. הוא היה אלוף עולם בקיקבוקסינג בגיל 16, ובשנה שעברה התחרה עם הבוגרים וקיבל מדלית ארד".

שמות: "זה חלק מהמסע הרוחני שלי ושל בעלי. כל מה שביקשנו מהשם הוא ענה לכל התפילות שלנו, וקראנו לילדים בדרך שבה אנו מרגישים ובדרך שבה הם הגיעו. אם לדוגמא היו אתגרים בדרך וביקשנו מהשם להביא ילד, נכנסתי להריון ואז החלטנו לקרוא לילד כיבדיה משאלתי כי השם ענה לתפילה שלנו. כשהוא הביא שמחה לחיינו קראנו לה שמחת השם. אצל האינדיאנים, כשמשהו מסוים קורה להם בחיים הם מחליטים לקרוא לילד על שם מה שקרה. לא חשבנו אם זה שם יפה, ולא רצינו לקרוא להם על שם מישהו אחר, כי רצינו שזה יהיה השם רק שלהם, וזה מי שהם ורצינו שהם יגדלו להיות מי שהם".

חינוך: "רוב הילדים היו בחינוך ביתי, חלקם מההתחלה וחלקם הצטרפו אחרי. היינו שייכים לקהילת חינוך ביתי, ופעם בשבוע היו לנו פעילויות ביחד, בעלי ואני לא היינו היחידים שלימדו אותם, שכרנו מורה פרטי ללמד אותם מקצועות כמו תנ"ך, מתמטיקה עברית. לפעמים במשפחות אחרות היו אימהות שהיו מורות. היו לנו מפגשים ביחד, בגן החיות, טיולים. התחלתי את זה בארה"ב עם ילד אחד, כי מערכת החינוך הציבורי בארה"ב לא הייתה טובה, הילד שלי התחיל לדבר בשפה לא יפה ודאגתי, אז חשבתי על אלטרנטיבה אחרת. אחרי שבאנו לישראל חלק מהם היו בגן, ובזמן שגרנו בשילה בשלב מסוים הבנתי שיש בעיה עם ההתנהגות של הילדים האחרים בבית הספר. הדרך שבה הילדים ביישוב התנהגו הייתה מאכזבת ולפעמים ילדים יכולים להיות אכזרים ולא רציתי שהילדים שלי יהיו בסביבה הזו. בתקופה ההיא לא היה שכיח לראות ילדים עם מראה אסייתי, ואנשים אחרים הסתכלו עליהם בעין לא יפה אז החלטנו שאנחנו רוצים שיחיו באווירה שמחה ולא שיחזרו הביתה עצובים. התחלנו לחקור את הנושא, איך ללמד בחינוך ביתי, ויצרנו קשרים עם משפחות מכל הארץ שלימדו בחינוך ביתי. הוצאתי את הילדים מבית הספר ומהגן, וקיבלנו אישור ממשרד חינוך. זה היה מאתגר אבל למדנו איך להתמודד עם זה. הייתה לי מערכת שבועית ולמדנו תוך כדי תנועה. היינו גמישים עם מה שהם רוצים לעשות, וזה עבד טוב. הילדים שלי לא הלכו לתיכון אבל עשו בגרויות והלכו למכינה, כיבדיה החליט ללכת לבית הספר ואז עבר לפנימייה. אני חושבת שנתתי להם בסיס טוב".

עלייה לישראל: "אני זו שרציתי לעשות עלייה והובלתי את עזריאל. בזמן ההוא היו הרבה פיגועים והוא פחד והיה מופתע שאני רוצה לעבור לגור בישראל, אמרתי לו שהשם רוצה שנעבור לישראל, כי בתנ"ך זה הבית לאנשים היהודים ואנחנו צריכים לגדל את הילדים שלנו כיהודים. הייתי צריכה לשכנע אותו. עשינו עלייה ללא חברים, משפחה או שפה, זה היה משוגע לגמרי, לא חשבתי אם זה אמיץ או לא האמנתי שזו קריאת השם. חלמתי שוב ושוב שהשם אומר לי להקים בית ולעבור לישראל. בתקופה ההיא, המתווכים אמרו לנו שזה לא הזמן למכור בית (בארה"ב), ועדיף לחכות. עזריאל אמר שאם לא נצליח למכור את הבית אנחנו לא עוזבים. אבל היו לנו הרבה נסים. כשהעמדנו את הבית למכירה, פנו אלינו שני אנשים שרצו לקנות את הבית, כולם מסביב בשכונה רצו למכור ובמשך שנה לא הצליחו למכור, ואנחנו מכרנו תוך שבועיים.

"העלייה לישראל לא הייתה קלה, אני התאקלמתי יותר בקלות, אבל לרוב האמריקאים כמו לבעלי זה קשה. הוא הגיע לארץ חדשה ולא ידע את השפה, באמריקה הוא היה רופא וכאן הוא לא ידע אפילו איך לדבר, הוא פשוט הרגיש שהוא כלום ושום דבר. היינו בשנות ה-30 שלנו, הגענו לכאן עם שלושה ילדים. בהתחלה הגענו למושבה מול הכנרת, גרנו שם שלוש שנים, ואז עברנו לאפרת בגוש עציון, אח"כ עברנו לנחמיה ליד מודיעין, ואח"כ עברנו לשילה. בשילה נשארנו 16 שנה והרגשנו שאנחנו שייכים לשם. הדרך שלו לשרוד הייתה לפגוש אנשים שדוברים אנגלית. בטבריה לא היו הרבה אנשים שדיברו אנגלית וזה היה קשה לנו, בעלי לא הצליח למצוא שם עבודה כי הם לא הבינו את העבודה שלו. אמריקאים מבינים מה זה כירופרקט והם רצו שיהיה גם באפרת לכן עברנו לשם. בשילה היו אנשים מכל העולם וגם ישראלים. יכולנו להיטמע בחברה, לא להיות רק עם אמריקאים, וזה היה טוב לילדים".

בית: "אף אחד לא ביקש ממני להתגייר. יום אחד כשהגענו לבית הכנסת בארה"ב, עדיין לא סיימתי את תהליך הגיור והרבי חשב שאני כבר גיורת כי נראיתי לו יהודייה. כשהוא גילה שלא השלמתי את תהליך הגיור, הוא אמר לי שאני חייבת לעבור גיור רשמי, אחרת תהיה בעיה לילדים אם נעבור לישראל. אני לא צריכה שאף אחד יכיר בי כיהודייה כי אני בעצמי מרגישה בתוכי יהודייה. רבי אחר אמר לי שאני בטוח הייתי במעמד הר סיני. כשהמטוס נחת בישראל בפעם הראשונה, כל כך התרגשתי והתחלתי לבכות. כשגדלתי בהונג קונג מעולם לא הרגשתי שזה הבית שלי. תמיד הרגשתי שם זרה, מעולם לא הרגשתי שם מאושרת לא הרגשתי שזה העם שלי והארץ שלי, ולא הבנתי למה ותמיד אמרתי לאבא שלי שאני לא רוצה להישאר שם, אני רוצה לעזוב ולא ידעתי לאן. כשהמטוס הגיע לישראל בכיתי והגוף שלי רעד, ורק אחרי ששמעתי מהרבי שהנשמה שלי הייתה בהר סיני ואני חוזרת לעם שלי הבנתי למה אני מרגישה כאן נוח ובבית. חזרתי למקום שאני אוהבת". 

יהדות: "ידעתי לא מעט על התנ"ך, אבל שאלתי את עזריאל הרבה שאלות והוא לא ידע לענות לי אז התחלתי לחפש בעצמי את התשובות. בהתחלה עם ספרים, ואז התחלתי ללכת לשיעורים בבית הכנסת. אחרי שהתגיירתי לא חשבתי על היהדות כדת, בשבילי זו הייתה דרך חיים טבעית, והאמנתי שזו הדרך שאני אמורה לחיות בה. האמונה שלי הייתה חזקה. היום אני לא מאוד דתייה, אבל אני שומרת על המסורת, לא מחמירה עם ההלכות, אני גרה בזיכרון ויש כאן אוכלוסייה מעורבת, בשילה זה היה מאוד שונה, כולם ידעו את החוקים. אני שומרת שבת עד כמה שאני יכולה. רוב הילדים לא, אבל שני הקטנים שלי רוח השם ואהבת השם יותר דתיים ויותר מחמירים משאר הילדים, בשבילם זה מאוד חשוב, הם הולכים לבית כנסת ומניחים תפילין כל יום".

חלוקת תפקידים: "תשורה ואמון דואגים להכול בבית, מנקים, עושים קניות, מבשלים, אני לא עושה הרבה כי הם עושים את הכול. בחינוך ביתי הם למדו איך לתחזק את הבית, את הגינה, אני לא צריכה להגיד להם מה לעשות הם יודעים. אחרי שבעלי נפטר, הילדים הבוגרים דואגים לכל הבירוקרטיה ועוזרים לי כי העברית שלי לא טובה. אני כל כך מלאת תודה וחושבת שלפעמים הם יותר מדי עצמאים".

מה אוכלים בבית? "גידלתי אותם כטבעונים. אכלו רק אורגני וטבעוני, היום הם לא שם במאה אחוז, חלקם צמחונים, חלקם טבעונים, וחלקם אוכלים בשר. אבל יש להם עדיין את הערך של אכילה בריאה, חלקם מתחרים ויודעים כמה חשוב לאכול אוכל בריא. כולם יודעים לבשל וכל אחד יודע להכין לעצמו מה שאוהב".

אאוטסורסינג: "מעולם לא היה לנו, חוץ ממורים פרטיים. עשינו את הכול בעצמנו. הילדים למדו לנקות את החדרים שלהם. עזרתי להם וכשהם גדלו הם השתפרו. היום הבנות מנקות את הבית יותר טוב ממני. צריך להאציל על ילדים סמכויות. תמיד נתתי להם משימה קטנה וזה העצים אותם, הם הרגישו טוב לגבי עצמם. לימדתי אותם איך לעבוד עם הסכין במטבח אפילו כשהיו קטנים, איך לחצות את הכביש, אימנתי אותם עד שהתרגלו לזה, אבל גם סמכתי עליהם והאמנתי בהם".

כסף: "כשהם צריכים משהו, אני לא קונה להם, הם צריכים לעבוד ולקנות עבור עצמם. גם בגיל צעיר הם מצאו דרכים לעבוד ולהרוויח כסף במיוחד בחופשות ובחופש הגדול: ניקו גינות, עשו הובלות קטנות, ניקו בתים לקראת פסח, דוגווקר, ואז קנו מה שהם רוצים. זה חשוב, אם קונים להם מה שהם רוצים הם לא מעריכים את הכסף. אפילו היום כשהם בוגרים אני שואלת אותם, אתם צריכים משהו? והם אומרים שהם לא צריכים כלום. לא רוצים שאשלם שום דבר. הם אלה שנותנים לי כסף. הם יודעים שצריך לעבוד קשה כדי לעשות כסף, וכולם מפרנסים את עצמם. אפילו אהבת השם נתן כבר שיעורים פרטיים באגרוף בגיל 13-14 כי הוא היה ממש טוב במה שעשה, אנשים שילמו לו אז 70 ש"ח לשעה לשיעור, ועכשיו הם משלמים לו 350 ש"ח לשעה".

ערך מרכזי בבית: "משפחה, כבוד, אהבה, ספורט. אנחנו יחידה אחת, קבוצת גורדון. הילדים מאוד שונים והם לומדים לכבד את ההבדלים ביניהם ואת ההחלטות שכל אחד עושה. תמיד כשיש החלטה גדולה אנחנו מתכנסים ודנים עליה. בעלי ואני תמיד הסכמנו על דברים מול הילדים, אם היו לנו פערים, דיברנו בינינו ולא מולם. רצינו להראות להם שאנחנו יחידה אחת. זה מאוד חשוב, לא רבנו מול הילדים אף פעם גם אם היו אי הסכמות".  

מה בסל רגשות האשמה: "בעבר הייתי מאוד נוקשה לגבי דברים מסוימים, במיוחד לגבי מזון. היה איסור על ג'אנק פוד, והם אכלו רק אוכל בריא, אורגני, לפעמים הם עדיין מדברים על זה ומתבדחים. היום הם אוכלים הכול והם יודעים מה טוב בשבילם ומה לא. היום אני קצת יותר משוחררת וקצת השתניתי. הייתי נוקשה גם לגבי הלכות, ודאגתי שישמרו את השבת ולא יעשו כל מיני דברים, הייתי כמו שוטרת, והיה הרבה לחץ וסטרס. הלוואי והייתי פחות, כי בגלל זה הם לא ראו את היופי במה שעשינו, ואם הייתי עושה את זה אחרת, אולי היום הם היו מעריכים את זה, בגלל החינוך הנוקשה הם לא רוצים את זה בחייהם. במהלך הדרך, למדתי להיות גמישה והתחלתי להשתנות, הבנתי שמה שחשוב זה המשפחה, שהיא תהיה ביחד ואם יש משהו שישבור את המשפחה צריך להבין איך לאחד אותה, אם הם לא רוצים לבוא כי לא יהיה להם כייף, צריך לחשוב איך ייהנו כדי שירצו לבוא, אני רוצה שיהיו מאושרים ושיבואו הביתה".  

כמה משתכרים: "אני לא עובדת באופן קבוע ובעיקר מתנדבת, יש לי פנסיה בגלל שבעלי נפטר, זה לא הרבה אבל מספיק עבורי. הילדים שלי עובדים והם משלמים את החשבונות של הבית. כל אחד קונה את מה שצריך. אנחנו חולקים הכול גם את שכר הדירה. כשאני טסה הבן שלי משלם גם לטיסה. אנחנו חיים בצניעות, ופשטות, ואני שמחה, יש לי כל מה שאני רוצה וזה מה שחשוב, אני בריאה ויש לי את הילדים שלי וחברים. אני עסוקה ועושה מה שאני אוהבת".

על מה רבים: "אנחנו מתווכחים מעט, כשהיינו דתיים היו דברים שרציתי שיהיו בבית וחלקם לא רצו לשמור, גידלתי אותם להיות טבעונים, בלי בשרי וחלבי וזה היה קל, כשהם גדלו חלקם רצו לאכול דברים אחרים, ולא רציתי שיכניסו בשר. אמרתי שהמטבח חלבי ולא מערבבים בשר, כי לא רציתי בעיות עם כשרות".

זמן איכות זוגי: "אהבנו לטייל, להתאמן, תרגלנו יוגה ביחד, אהבנו לדבר. הוא אהב לצפות בסרטים ישנים ביחד. בעלי נהנה מהאוכל שהכנתי, ואהבנו לדבר על הילדים, כשהיינו ביחד היינו מדברים בעיקר על הילדים. הוא היה מתקשר אליי בהפסקות בין הטיפולים ואז דיברנו, כי לפעמים הוא היה חוזר מאוחר ולא היה לנו זמן לדבר, אז דיברנו בעיקר בטלפון".

זיכרון משפחתי נעים: "בעלי מאוד אהב לקנות לי דברים, בכל פעם אמרתי לו שאני לא רוצה שיבזבז עליי כסף. במשך זמן רב רציתי סאונה בבית כי בשילה היה מאוד קר ולא אהבתי את הקור. יום אחד חזרתי הביתה ובעלי הביא אותי לחדר שינה, הייתה שם מתנה ענקית ולא הבנתי מה זה, זה היה יום ההולדת שלי, ואמרו לי לפתוח את המתנה, זו הייתה סאונה מיוחדת, לא כזו שיש בספא, אלא סאונה עם חשמל שמתחממת לאט. הוא הזמין את זה מחו"ל, וכולם השתתפו יחד במתנה. הוא תמיד אמר לי שהדבר הכי חשוב בחייו הוא לעשות אותי מאושרת, ואני לא רציתי שיבזבז עליי כסף כי חשבתי רק על הילדים. רציתי להוציא את הכסף רק עליהם, לקנות אוכל בריא, ספרים, טיולים. כך שתמיד במקום להגיד לו תודה, אמרתי לו: למה אתה קונה לי ומבזבז עליי כסף? בדיעבד הלוואי ויכולתי לשנות זה. באזכרה האחרונה אמרתי לו שאני מודה לו על הכול".