מיכל לאופר רם (53) נשואה פרק ב' ואמא לשני ילדים, דוברת ובעלת חברת משחקי "נתת קיבלת". "לפני 15 שנה התחיל לנבוע אצלי תהליך פנימי של חיפוש והשתוקקות למשמעות ולעניין, התחלתי ללמוד קבלה וגיליתי עולם תוכן שופע שמיד הזדהתי איתו, הרגשתי שהגעתי הביתה. באתי מעולם חילוני, ולא ידעתי שיש עולמות תוכן כאלה. התחלתי להיפתח לספרים וחומרים, מצאתי את עצמי שם. עברתי ללמוד בשיטת המגירות (פנימיות התורה) אצל מיכל פרץ.

"בעבר עבדתי כמנהלת המסחור בערוץ הילדים, בתור מי שחיה את עולם הילדים ושעסקה בתחום המרצ'נדייזינג, תרגמתי כל דבר לפרקטיקה ולמוצרים. קיבלתי קריאה מלמעלה לקחת את התוכן של הקבלה ולעשות משחק קופסא לילדים כדי שילמדו בדרך של כיף והנאה על נתינה. יצרתי את המשחק הראשון 'נתת קיבלת', שבמהלכו הילדים אוספים ערכים של מעשים טובים: עזרה, להיות חבר טוב, לבקש סליחה, לומר את האמת, וצריכים להיפטר מדברים לא טובים כמו: ללעוג, לשקר, לריב ולצעוק. הוצאתי את המשחק בסוף 2011 עם תחושה של שליחות וחזון ותשוקה, וזה מיד תפס. בגלל שאני בן אדם אנרגטי התחלתי ללכת לחנויות, להתראיין, בכל מקום דיברתי על זה. הבאנו 3,000 יחידות, ותוך 3-4 חודשים הכל נקנה, ואז ביקשו ממני לעשות גרסה לילדים קטנים, אז עשיתי את 'לתת ולקבל' שמלמד ילדים קטנים מעשים טובים. מפה כל הנביעה של היצירה התחילה להתעורר בי.

"בשלב מסוים אריה נכנס לעסק, יהב נולד, המשכתי את תהליך ההתקרבות לארון הספרים היהודי, לקח לי שנים. עד היום אני לא מסוגלת להגיד דתייה. אני אומרת שאני על הספקטרום, אריה יגיד שאני מבני ברק. אני לא מצליחה להגיד את המילה דתייה כי אני בנאדם של דיוק, ובגלל שאני לא עושה את כל המצוות אני קוראת לעצמי יהודייה אוהבת השם, אבל לא מסוגלת להגיד שאני דתייה. לקח לי המון שנים - מרמה של להתחיל לצום ביום כיפור, להפסיק לאכול פירות ים, להפריד בין בשר וחלב ואז לאט לשמור שבת. אחר כך הפסקתי כי היה לי קשה עם הזוגיות והמשפחה, עד שיום אחד הבנתי שאני נמצאת באמת ובייעוד שלי, אז התחיל להיות לי קל מול הסביבה.

"עם השנים התחלתי לפתח עוד משחקים, גם לחברות וארגונים, לפיקוד העורף - הכנת המשפחה לחירום, אני נותנת ייעוץ לאנשים פרטיים, מלווה תהליכים של פיתוח משחקים. המון אנשים רוצים להגשים חלום, זה הניו ג'נריישן - להוציא משחקים זה כמו לכתוב ספר ואני עוזרת גם שם. אני מסיימת בקרוב קורס מורות ליוגה, זה חלום שהיה על המדף המון שנים ופתאום הוא מתגשם. אני מתרגלת יוגה 15 שנה במקביל עם החיבור ליהדות. מצאתי שם את המקום שלי. גם היוגה והיהדות מורידים את האש שלי, וזה נותן לי את תיקון הנפש שלי".

אריה רם (57) נשוי ואבא לשלושה ילדים, מורה דרך, חובש ומדריך טיולים במשרד החינוך. "התחלתי בתחום המחשבים בנושא של קמעונאות ברשתות. היה לי חלום המון שנים שאני צריך למצוא את עצמי במשהו שירגש אותי, עם אנשים, ושאני רוצה להיות מורה דרך - שילוב של אנשים וטבע שאני אוהב. כשידעתי שהלימודים הם אינטנסיביים ובמשך שנתיים הדחקתי את החלום, במקביל, בעקבות היותי חובש בצבא ובאזרחות, התחלתי ללוות טיולים בהתנדבות. בגלל שמערך הרפואה בצפון לא משהו היה לי חשוב להציל חיים כי לוקח המון זמן עד שמגיע אמבולנס. התחלתי ללוות בתי ספר בטיולים, קבוצות מחו"ל, פעילויות בטבע, משחקי כדורגל ולטייל המון, וכשקיצרו את הקורס של מורי דרך לשנה אחת, החלטתי ללכת על זה. זה השתלב עם המעבר לצפון. היום אני מטייל בכל הארץ, מדריך טיולים, משלב את האהבה והחלום עם המעבר לצפון ולטבע. סיימתי את הקורס לפני שנה וחצי, ותוך כדי המלחמה עשיתי הסבה למשרד החינוך בשלוחה של משרד התיירות בחיפה. אני משלב בין מורה דרך לליווי כחובש. עזבתי את עולם המחשבים כשעברנו לצפון". מיכל: "כשהייתי בהיריון עם יהב. אחרי שטעם מהחופש, הוא לא יכול היה לחזור למשרד". אריה: "הרגשתי שאני רוצה לעשות שינוי ופתחתי חברה. מתקשרים אליי המון אנשים, שצריכים ליווי של חובש". מיכל: "אריה נותן את השירותים בצפון, בגלל שאנחנו ליד הגבול יש אזורים שצריכים חובשים". אריה: "אני גם בטיולי ג'יפים וקיאקים, ובאיזשהו שלב התחברתי לקבוצת כדורגל בצפון והתחלתי ללוות אותם. המלחמה קטעה את זה אבל במשחקים הביתיים אני מלווה אותם, תוך כדי יהב התברג למועדון גליל גולן, ואני מלווה אותו במשחקים שלו. המלחמה שינתה את הכול ואנחנו מקווים שנחזור במהרה".

משפחת לאופר  (צילום: אלבום משפחתי)
מיכל ויהב |צילום: אלבום משפחתי

נישואים: אריה: "יש לנו מכרים משותפים, וכשמיכל שמעה שאני מתגרש היא ידעה שזו תקופה לא פשוטה ופנתה אליי, שאלה אם אני רוצה לדבר. קבענו פגישה לקפה והיא שבתה את לבי". מיכל: "אהבתי". אריה: "בשלב שהכרתי אותה היא הייתה מאוד מוארת ורוחניקית, חברים אומרים שאנחנו שני אנשים בעולמות שונים, היא היתה במקום גבוה מאוד, ואני קיבלתי קיצור דרך, סולם, וישר טיפסתי למדרגה שלה". מיכל: "אני הייתי גרושה וגרתי עם זואי, הבת שלי שהיתה בכיתה ו'".  


ילדים

מיכל: "מההתחלה הייתה הרמוניה בין הילדים, ועד היום הם דבוקה אחת, יהב הצטרף וזה סיפור הצלחה".

זואי (23) (הבת של מיכל מפרק א'). מיכל: "דיילת אוויר באל-על כמו שאמא הייתה פעם, קצינת מבצעים בחיל האוויר, שירתה במילואים. גרה עם בן זוג בתל אביב".

שון (27) (הבן של אריה מפרק א'). אריה: "נלחם בעזה חצי שנה במסגרת המילואים. גר בהוד השרון עם חברה, עובד בהייטק".

ליאן (19) (הבת של אריה מפרק א'). מיכל: "ליאן התגייסה לקורס תצפיתניות שבועיים אחרי שהתחילה המלחמה, כל המשפחות של החיילות מהקורס הזה התפרקו לגמרי. ליאן הבינה את החשיבות של השירות  דווקא עכשיו". אריה: "חייבים לגייס אותן כי חסר תצפיתניות אבל זו דילמה לא פשוטה".

יהב (11.5) (הבן המשותף של מיכל ואריה), עולה לכיתה ו' ומשחק כדורגל בליגה של הגליל גולן.


כלבים

מקס. מיכל: "הכלב של אריה. אריה ראה פוסט בפייסבוק לפני תשע שנים על כלב גדול ושחור שהיה באומנה, אנשים לא מאמצים כלבים שחורים, הוא הלך לראות אותו והחליט לאמץ אותו כשמקס היה בן שנה. בהתחלה מייפל תקף אותו אבל הם הפכו לאחים בדם".

מייפל. מיכל: "בן 14, מעורב בינוני, נראה כמו שועל. מייפל איתי עוד מאז שהיה בן כמה חודשים, גרתי אז ברעננה".   


חתולים

מיכל: "יש לנו גם חתולים בקיבוץ. הם לא גרו איתנו אבל טיפלנו בהם. לא יכולנו להביא אותם לחדר במלון ועכשיו אני שוקלת לצרף אותם".  


מגורים: מיכל: "לפני 11 שנים עברנו מרעננה לגליל העליון בעקבות האחיות שלי שגרו שם. זה מקום עוד יותר חילוני והיה לי קשה להסתגל למקום חדש וגם להיות שונה. הגענו לגושרים והיינו שם שנתיים, ראינו כמה מקסים לחיות שם וחיפשנו לקנות בית, התקבלנו לקיבוץ דן וקנינו שם בית. נטענו את ביתנו בקיבוץ".

משפחת לאופר  (צילום: אלבום משפחתי)
מימין: זואי, מיכל, אריה, שון, יהב, ליאן |צילום: אלבום משפחתי

מפונים: מיכל: "ב-7.10 במוצ"ש לקחנו את עצמנו והתפנינו למשפחה היחידה שהיתה מוכנה לקבל אותנו עם הכלבים, הורים של חברה קיבלו אותנו לשבוע בטבעון. אחרי שבוע קלטנו שזה נמשך. עדיין לא פינו אותנו רשמית, מצאנו את עצמנו עם כמה משפחות מדן במכינה בקיבוץ האון ליד הכנרת, אחרי שבועיים מדינת ישראל פינתה אותנו באופן רשמי, ואז הקיבוץ מאוד רצה שנהיה ביחד ומצא את מלון דן כרמל בחיפה. כמעט כל הקהילה היתה שם, ומצאנו את עצמנו בחיפה עם שני כלבים גדולים וילד. בהתחלה המלון לא רצה לקבל את הכלבים ודי מהר אישרו לנו, כי הבינו שלקיבוצניקים יש כלבים. הקיבוץ התחיל לתת מענים של חינוך בלתי פורמלי, לאט לאט התחלנו להתרגל למלון. עם ישראל במלוא הדרו התגלה עם הקהילה התומכת והאוהבת של דן, היינו עטופים מההתחלה, הגיעו אלינו אנשים פרטיים ועמותות והביאו בגדים, הצוות של מלון דן יצא מגדרו. בהתחלה היינו עם מזוודה קטנה, ומישהי דתייה שהכירה אותי מפרויקט שעשיתי - ערב זיכרון לילדים שנרצחו - פתחה קבוצת וואצאפ וכל מפונה קיבלה כובסת. במשך כמה שבועות היינו מורידים את הכביסה המלוכלכת וחוזרים עם כביסה נקייה ומקופלת".

אריה: "התגייסו המון אנשים למילואים והיה להם חוסר כוח אדם במלון". מיכל: "אחרי כמה שבועות התחילו להגיע מכונות כביסה ומייבשים, הגיעו אומנים שנתנו הופעות, הפכנו למשפחה. אנשים התחילו לעזוב את המלון לאט לאט, אריה נסע לכמה חודשים לעבודה בירושלים ונשארנו אני ויהב, המלון התחיל להתרוקן, אבל נשאר את הגרעין של המשפחות בחיפה. אמרו לנו כל פעם שעוד חודש חוזרים, בסוף מצאנו את עצמנו מסיימים את השנה במלון. נסעו המון לחו"ל, לתאילנד, אני רציתי רק הביתה. אחרי התלבטות קשה החלטנו שכולם יוצאים מהמלון ב-1.7. מצד אחד לא רציתי להמשיך לגור במלון, ומצד שני לא התחשק לי להתחיל בחיים אחרים במקום אחר. בסוף הקיבוץ החליט שנתארגן על מרום גולן, קרוב לגבול, ויש שם מערכות חינוך בלתי פורמלי. עברנו לשם 50 משפחות, כולנו עם ילדים, זה קיבוץ מהמם. נשארים קרוב לבית, בטבע, כולם כאן על אופניים וסקטים. זה מלון שיש בו חדרים או בקתות, מרגיש כמו בבית. הבחירה שלנו הייתה בסוף להישאר עם הקהילה, גם אם היא הצטמצמה יש בה כוח, לילדים יש חינוך, יש את הביחד, וזה שומר עלינו. עם כל הפינוי אנחנו שמורים ועטופים בתור חברי קיבוץ דן. שנים רצינו יותר להתקרב לקהילה וזה אחד הדברים שקרו בתקופה הזו. היתה תקופה שהייתי קופצת הביתה קצת יותר אבל יש הרבה ארטילריה וכטב"מים, ואין לנו ממ"ד. זה בית ישן, אבל יש חדר ביטחון. פעם אחת חזרנו והיו 50 נפילות. הבתים כבר לא במצב טוב, יש מכרסמים וחרקים, הגינה מוזנחת, הכל מלוכלך. אבל הסוכה עדיין עומדת ומחכה לשמחת תורה החדשה".

משפחת לאופר  (צילום: אלבום משפחתי)
צילום: אלבום משפחתי

מה אוכלים בבית? מיכל: "אוכלים טוב, יש לנו שלוש ארוחות ביום בחדר אוכל במלון. אנחנו לא מבשלים, וזה גם חיסרון. התפללנו לא לבשל, לא לכבס, לא לנקות, אבל זה חסר. גם ארוחות השישי שלנו ולארח את הילדים, הדגים שלנו, לא אפיתי חלה כבר שנה. אנחנו מתגעגעים לבשל את האוכל בבית". אריה: "אכלתי אצל בת דודה שלי בבית וכל כך התרגשתי מזה". מיכל: "כשאת מכינה אוכל בבית את שמה את הנשמה שלך בבצק ובדגים וזה לא אותו הדבר, לא חסר כלום אבל לא אותו דבר".


חלוקת התפקידים: מיכל: "זה כבר לא רלוונטי אחרי עשרה חודשים, כשנחזור, מתי שנחזור, יהיה פה ריסטארט".  


מטלות הילדים: מיכל: "הכל מאוד מבולבל אבל בשנה הזו יהב הצטרף לטיול כלבים במלון, מצאנו את עצמנו בקומה שמינית עם שני כלבים, לא כמו בקיבוץ כשאת שנייה מוציאה אותם לדק. אנחנו מקפידים על שלושה טיולים מלאים ולא יכולנו לעמוד בזה, אז יהב נאלץ לעשות את טיול הצהריים. הוא מוציא אותם אחד אחד ואנחנו מוציאים את שניהם, זה דרש ממנו לעלות איתם במעלית".  


ערך מרכזי בבית: מיכל: "המשפחה ביחד, גם הגרעינית, היא דבוקה. וגם המשפחה המורחבת, וגם כיבוד הורים. ההורים שלנו נפטרו בשנים האחרונות. וגם 'ואהבת לרעך כמוך' - לראות את האחר ולא לראות רק את עצמנו, תמיד לנסות להבין ממה אנשים מונעים. בגלל זה הכי חסר לנו השבתות ביחד, כשהילדים היו באים עם בני הזוג, וכולנו היינו יושבים ומכינים ארוחת ערב ביחד, משחקים משחקי קופסא. אנחנו עשרה חודשים בלי ארוחת שבת, הילדים מגיעים מדי פעם לבקר, אבל אי אפשר שכולם יגיעו יחד וזה מאוד חסר לנו. כיוון שאנחנו גרים רחוק, הילדים היו באים לשישי-שבת, שמים חפצים בתוך הבית הקטן בקיבוץ, נזרקים בסלון וכולנו ביחד".


התנדבות: מיכל: "נכנסתי לפרויקט שאני ממש מרגישה שזימנתי אותו, וכל הזמן רציתי לעשות משהו כזה. קבוצה של אנשים מעולם השיווק וניהול פרויקטים שהחליטו לקחת ברצינות את הכישלון בזירת ההסברה והתודעה והפייק ניוז - כשיש נוק אאוט מהאויבים שהשתלטו על התהודה העולמית ומשכתבים את ההיסטוריה. כך התגלגלה לפתחי עמותת צבא ההסברה לישראל, שמקימיה הם אריאל אורבוך, דקל שגיא וסיגל איבס, עמותה שתיקח מא' עד ת' ותיתן חסות לכל נושא ההסברה, תיכנס לעומק הדברים, ותהיה חזית שעוברת מהגנה להתקפה. היא תשתף פעולה עם כלל הגופים ותיתן מענה לכל השקרים שמופצים. היום אנשים אינדיבידואליים נרתמים לכל הנושא של ההסברה, והיא מאוד פנימית. הסברה זו גם מילה הגנתית, ואנחנו חושבים על משהו התקפי, אנשים משכתבים את ההיסטוריה והעולם קונה את זה, ואנחנו מתחילים לאבד את הלגיטימציה ויהודים סובלים בעולם מאנטישמיות. אנחנו רוצים לעשות את זה בצורה מקצועית ולצייד את כל מי שרוצה לקחת חלק בתכנים עמוקים, למשל שדרים בחו"ל שיתנו הרצאות. נכנסתי לזה ממש לאחרונה כדוברת העמותה בהתנדבות".

אריה: "אני מתנדב כחובש במד"א, כנהג וכחובש, מתנדב ביחידת חילוץ גליל גולן למקרה של רעידות אדמה כדי לחלץ אנשים מההריסות, אנחנו מתאמנים אחת לכמה זמן ויש פעילות. בנוסף, בשעות חירום אני אחראי בקיבוץ על מקלט מסוים, אני אמור לדעת איפה כל חברי הקיבוץ בזמן אמת, ושכולם ייכנסו למקלט, וגם בקבוצת הרפואה של הקיבוץ - לתת מענה רפואי בשעת חירום".


מה בסל רגשות האשמה: מיכל: "בשנים האחרונות התחלתי להעריך את ההורים, להפסיק להאשים ויותר להעריך, לצערי אבא שלי נפטר, זה חלק מההתפתחות האישית שלי, יש לנו הרבה עבודה בהרבה תחומים אבל אני מעריכה יותר את מה שיש. האתגר שלי הוא לאהוב את מה שיש, ביחס לכל דבר בחיים, לחיות את הרגע וליהנות מעכשיו".


כמה משתכרים: ביחד 25,000 ש"ח.


לאן הולך הכסף: מיכל (צוחקת): "לתרמילים של אריה, הוא קונה בקבוקי מים, ציוד לטיולים ואני משקיעה במשחקים. לחיות את החיים".


על מה רבים: מיכל: "על מה לא? להוציא אחד את השנייה מהמסכים, על פסימיות מול אופטימיות, לא לתת הוראות זה לזו, על מרחב אישי, לי זה מאוד חשוב וגם לאריה, הנפרדות, עובדים על נפרדות".  


זמן מסך: מיכל: "האתגר הכי גדול. מול יהב אנחנו מקפידים על איזה תוכן צורך, יש לנו 'גוגל פמלי' כך שאנחנו יודעים כמה זמן הוא במסך. גם בשאר המסכים אנחנו בשליטה מלאה. מאוד חשוב לנו שהתכנים יותאמו לגילו וחס וחלילה לא עם אלימות. זה אתגר חינוכי מספר אחד של הדור הזה, ועשיתי עם זה גם משחק חדש - שומר מסכים".


סופי שבוע: מיכל: "מבאסים, מאוד חסר לי השבתות, השבתות די עצובות בתקופה הזו".  


זמן איכות זוגי: מיכל: "לא חזקים בזה אבל אנחנו הרבה מאוד ביחד, צריכים לעבוד על זה ולחזק את זה".  אריה: "אצל זוגות אחרים אני רואה יותר גירושים בגלל שזה אתגר, חדר במלון עם ילדים, יש כאלה שלא עובדים כמו שעבדו קודם, וצריך להתרגל לצורת חיים אחרת. אולי כשנסעתי לעבוד בירושלים זה עזר". מיכל: "לא, זה היה בלתי אפשרי". אריה: "כן זה היה קשה מצד אחד". מיכל: "יש נתונים על המצב ביישובים, יש הרבה גירושים בקרב המפונים". אריה: "על סף פירוק. חדר במלון, אין ספייס ואורח החיים שלך משתנה". מיכל: "בגלל זה יש אנשים שעברו לדירות, אבל לא כולם רצו להתנתק מהקהילה". אריה: "המון מתחים וסיפורים קשים, אתה מתמודד עם דברים שלא היית רגיל להתמודד איתם, אין שגרה, הכל שונה, אין סדר יום, חלק מהאנשים לא עובדים באותן עבודות, המון דברים השתנו ואנשים היו צריכים להמציא את עצמם מחדש. גם לילדים זה לא אותו הדבר כמו בבית שלהם". מיכל: "יהב כל הזמן על המגרש אז הוא חטוב אבל הרבה ילדים השמינו מאז המעבר". אריה: "זה לא אוכל של בית. אם לא עברת לדירה זה סיפור אחר". מיכל: "בסוף אנחנו שמורים ועטופים ויודעים מה עם ישראל עבר ועובר, ויש אנשים שאיבדו חלק מהמשפחה הקרובה וממעגל החברים, ואנחנו יודעים להוקיר תודה שאנחנו במצב טוב לעומת כל הסבל והחטופים. אנחנו לא מתלוננים, רוצים הביתה אבל לא מתלוננים. אנחנו ציונים ורוצים שעם ישראל ינצח, וכוחות האור ינצחו את ציר הרשע".


זיכרון משפחתי נעים: מיכל: "היינו בתאילנד אחרי השחרור של שון ולפני הגיוס של זואי, היה נפלא. זה זיכרון טוב שיישאר לכולנו".