לילך ברמי דוידיאן (43) נשואה ואימא ל-5 בנות, ממושב פטיש. עובדת בתחום החינוך - משלבת ילדים בחינוך רגיל במועצה האיזורית אשכול.
"עבדתי עד ה-7 באוקטובר, מאז לא חזרתי עדיין למשרה מלאה ועובדת כשמתאפשר לי. בעקבות האסון הקמתי עסק שמנציח את השם של אופיר, הבכורה שלי 'המטעמים של אופיר'. אופיר דרבנה ודחפה אותי להקים את העסק ולכן הוא על שמה, היא מבחינתי הייתה התבלין העיקרי שתמך בי לעשות את מה שאני טובה בו. יש לי עמדות ספינג', מגשי אירוח וקייטרינג חלבי. חודשיים אחרי האסון החלטתי שאני ממשיכה עם העסק, אני זוכרת כמה הייתה גאה בי על מה שהייתי עושה, זה מה שגורם לי לקום בבוקר, אני עושה בשביל עצמי כי אני יודעת שאופיר רואה אותי וגאה בי".
אסף דוידיאן: (46) "נשוי ללילך באושר, עובד בחברת עג'י שאיבות ביוב בשלוש השנים האחרונות".
לילך: "החבר'ה מהעבודה שלו ניקו את כל המיגוניות שהיו ב-232, את השירותים בחוף זיקים ואת כל הדם של הנרצחים".
ה-7 באוקטובר: אסף: "הלכתי לשחק טניס ואז החלו האזעקות, חזרתי הביתה לראות שכולם בממ"ד והבנתי שאין אפשרות ללכת, בסביבות שבע אנחנו שומעים צרור יריות ולא מבינים מה זה, סימסתי לאופיר לראות שהכול בסדר, היא במגורי בנות ומדברת בינתיים עם חברות מהמושב ועם קבוצת חברים של הכיתה בוואטסאפ ומעדכנת שהכול טוב, ב- 07:28 מקבלים הודעה אחרונה ממנה, היא לא ענתה מאז להודעות. לילך דיברה עם המפקדת שלה שגרה במושב לידנו והיא אמרה שהכול בסדר ואין מה לדאוג. בכל שעה בודקים מה קורה כי אופיר לא עונה, המפקדת אמרה שהם בבונקר, הכול בסדר ואין קליטה שם.
אופיר הייתה בשבת בכוננות יחד עם עוד כמה בנות שעשו שמירות בבסיס אורים, שבו שירתה שלושה שבועות, מתוך שלושה חודשי שירות בצבא. אופיר הייתה מש"קית לוגיסטיקה בפיקוד העורף. היא הייתה במיגונית עם עוד חיילות ואמרה שהמפקדת מדברת על הנשק ואיך לתפעל אותו והיא אמרה שהיא לא הבינה מה היא רוצה ממנה, אלו הודעות שקיבלנו מחברות שלה, הם לא הבינו את האירוע וחשבו שזה בצחוק, ואמרו לה: "נו, רצית להיות קרבית?" כי באמת רצתה להיות קרבית".
לילך: "יש לי מלא הודעות כתובות שכתבה לחברים שלה והבינה שהמצב מורכב יותר מאזעקות, יש הקלטות שהיא צורחת ובוכה, שומעים אזעקות מסביב, והיא כותבת שם 'שאלוהים ייקח אותי' מרוב שפחדה. היא הייתה צריכה לצאת מהמיגונית וללכת לחמ"ל, היא הראשונה שיצאה משם וקיבלה צרור יריות בבטן, אופיר ועוד חיילת נפלו באותו מקום, 20 מטר מהמיגונית".
"היא הייתה צריכה לצאת מהמיגונית וללכת לחמ"ל, היא הראשונה שיצאה משם וקיבלה צרור יריות בבטן, אופיר ועוד חיילת נפלו באותו מקום, 20 מטר מהמיגונית"
אסף: "הן קיבלו הוראה בטלפון שצריכים להגיע לחמ"ל שהיה מבנה חדש מבטון שמוגן מטילים, הם עדיין לא ידעו שיש מחבלים בבסיס. אמרו להן שיצאו מהמיגונית בהפוגות בין הטילים ושירוצו לכיוון החמ"ל. היא לא הספיקה להגיע לחמ"ל, אופיר ועוד חברה היו בין הראשונות שנפלו, השאר הגיעו לחמ"ל".
לילך: "לפני שיצאה הן היו במיגונית הרבה זמן כי המיגונית קרובה למגורי הבנות, הן רק קמו משינה. החברות שניצלו שיתפו שאופיר הייתה ממש קרת רוח והרגיעה אותן, וזה מה שעזר להן להירגע ולשמור על קור רוח ולא לעשות מעשה פזיז, אופיר יצאה לכיוון החמ"ל, שתיים מהן חזרו למגורי הבנות וניצלו, נעלו את עצמן והסתתרו מתחת למיטות".
אסף: "כולן היו באמוק, ברגע שיצאו מהמיגונית התחילו לירות. בבסיס הזה נהרגו 7 חיילים וחיילות, וניצלו 6 חיילות. שתיים מהן היו במגורי בנות, שתיים בש.ג. ושתיים בחמ"ל כשאחת נפגעה קשה.
"בינתיים בשעות האלה, אנחנו סומכים על המפקדת שאומרת שהכול בסדר, לא דווח בחדשות על מחבלים בבסיס אורים. בשעה עשר וחצי קיבלתי טלפון מאחד החברים במושב, שאומר לי תכין את הרכב שלך יש כמה אנשים שצריכים להביא מצומת שנמצא כמה מטרים מהבסיס של אופיר. מתברר שכל מי שהגיעו מהנובה, באו ברגל מהמסיבה ורצו לכיוון המושב. לקחנו את הנגלה הראשונה קרוב ל-15 איש בטנדר שמיועד ל-5 אנשים, והכנסנו למושב. אמרו לנו שיש עוד אנשים, נסענו לכיוון וראינו נחיל של 300-400 נערים ונערות שבאים לכיוון המושב, התחלנו להכניס את כולם למושב, תוך כדי הם מביאים מיקומים של חברים שמתחבאים בכל מיני מקומות.
"עדיין לא הבנתי את גודל הזוועה בנובה, אבל שמעתי דברים והתחלתי להרכיב את הפאזל, בסביבות 13:30 הגעתי לאתר המסיבה, לא יודע מה היה בדרך, אם ראיתי או לא ראיתי או אם היו מחבלים, ידעתי שאנשים מחכים לי כי הם פצועים וטסתי לשם, אנחנו מכירים את האזור עד לנובה כמו כף יד והגענו דרך השטח ולא דרך 232, כשהגעתי למסיבה להוציא פצועים ראיתי מראות שקשה לתאר, דברים שבחלומות הכי שחורים לא חושב שצריך לראות, הוצאנו משם נגלות של פצועים ושל אנשים ששרדו מבלי להיפצע, הייתה קבוצה של אנשים שהתאגדו באוהל והתחבאו וטיפלו אחד בשני.
"אני רואה הכול בדרך, בשטח המסיבה אני נוסע עם האוטו ומנסה בזהירות לא לעלות על אנשים שכבר איבדו את חייהם, מסביב מכוניות שרופות ועולות באש, ראיתי שדה של גופות, שמוטלות על הרצפה, חלקן שרופות, מפורקות, מכוניות מחוררות ושרופות ובתוכם אנשים שרופים ואנשים שנופלים מהמכונית הרוגים, מכוניות עולות באש, אי אפשר לתאר, ואני נוסע ורואה זוועות ומנסה לא לפגוע במתים, עם כל השירות הקרבי שלי לא חשבתי שאגיע למצב שבו אצטרך לראות מראות כאלה. ובדרך חזרה בנגלה האחרונה עברתי דרך הכביש ואני רואה אמבולנסים בבסיס של אופיר ולא מתאר לעצמי שזה בשבילה. חשבתי שהם נמצאים שם עבור פצועים מנובה, אם הייתי יודע מזמן הייתי נכנס לשם".
"כשהגעתי למסיבה להוציא פצועים ראיתי מראות שקשה לתאר, דברים שבחלומות הכי שחורים לא חושב שצריך לראות"
לילך: "ואז אתה לא היית נשאר לי?" אסף: "הייתי נשאר זה היה כבר אחרי". לילך: "זו הפעם הראשונה שאסף מספר מה הוא ראה בדרך, עד היום לא סיפר לאף אחד".
אסף: "לא יודע כמה אנשים הצלתי, יש לי טנדר גדול עם ארגז פתוח והם נתלו אחד על השני בתוך האוטו. הם רק אמרו שירו ורובם היו שקטים ובהלם ולא דיברו הרבה, לא עיכלו את מה שעברו. מהבוקר ועד עשר וחצי בלילה אני וכל הצוות של המושב הבאנו קרוב ל-750 איש למושב ותוך כדי תפעלנו אוטובוסים של המועצה, דאגנו להעלות אותם ולשלוח אותם לבאר שבע, ומשם שיפונו למרכז. לילך דיברה עם המפקדת בערב והיא אמרה לה שהכול בסדר".
לילך: "לא ידעתי מה יש לי, לא הייתי רגועה ושקטה, הרגשתי שמשהו לא בסדר, לא תקין, שמשהו קורה ונטיתי להאמין למפקדת שאמרה שהכול טוב".
אסף: "המפקדת ידעה ואסור היה לה להגיד כי לא זיהו אותה עדיין. ביום ראשון בשמונה בבוקר, הגיעו שני קצינים ודפקו בדלת. כשהם אמרו 'חיילים' קצת חששתי". לילך: "כי היו עוד התראות על חדירות". אסף: "ביקשתי להגיע לחלון המטבח וברגע שזיהיתי הבנתי את האירוע ולמה הם באו, וכשפתחתי את הדלת הם בישרו את הבשורה המרה הזו".
לילך: "הבנות שמעו את הצרחות שלי ושל אסף קמו משינה בבהלה וכל השכנים באו וחשבו שיש מחבלים בבית, לקחו את הבנות הקטנות ישר אליהם, חיבקו ועזרו להן להירגע, כי אני לא יכולתי לעמוד על הרגליים, הייתי על סף עילפון והתחלתי לצעוק ולהרביץ, אמרתי לקצין שיגיד לי שהוא משקר, זה לא יכול להיות אופיר פה, בבסיס לידנו, היא אפילו לא לוחמת". אסף: "החיים שלנו השתנו מקצה לקצה".
נשואים: אסף: "האמת או השקר? גיסה של לילך, אבי, נשוי לאחותה הגדולה סימונה, אני מכיר אותו מגיל 16, הגעתי לאחד מימי ההולדת של סימונה אחרי שהתחתנו, ולילך הייתה שם, בדיוק נפרדה מחבר שלה והייתה עצובה, שאלתי אותה אם היא רוצה לשתות קפה, מתוך נימוס לא משהו אחר". לילך: "יאללה יאללה", אסף: "יום אחרי יום ההולדת אני מקבל טלפון מאחותה סימונה ששואלת אותי 'מה אתה עושה ביום חמישי?' אני אומר שאני לא עושה כלום אז היא אומרת לי 'אתה יוצא עם אחותי לדייט'. היא נדלקה עליי, וקיבלתי הוראה מגבוה, מאחותה, שאני אצא לדייט אז יצאנו לדייט ומאז השתנו חיי. לקחתי דרדר ועשיתי ממנו פרח". לילך: "20 שנה אני מאוהבת בו כאילו הכרתי אותו אתמול, נכון אסף?" אסף: "מה שתגידי נכון", לילך: "הדבר הכי טוב שקרה בחיים" אסף: "אני לא מתכחש. אחרי שנתיים התחתנו. אילצו אותי להתחתן לא הייתה ברירה".
ילדים:
אופיר (19) ז"ל: לילך: "ישר נקלטתי להריון וילדתי את אופיר, שהפכה אותי לאימא, ואת אימא שלי לסבתא בפעם הראשונה, ואת סבתא שלי לסבתא רבא. אופיר הייתה חברותית מאוד, אהובה על כולם, ילדה עם ערכים שמכבדת את מי שמולה, אהבה את החברים והמשפחה, משפחתיות מאוד חשובה לה, אהבה בעיקר את המפגשים החברתיים אצל דודה סימונה האהובה שלה, יש לה עשר דודות, כולן מיוחדת ויותר מכל אהבה את סימונה, הייתה אנרגטית מלאת שמחת חיים, קולנית - הייתה נשמעת למרחקים אם הייתה צועקת, שרה או צוחקת, או מדברת בקול".
הדר (17) – לילך: "מאוד אוהבת מפגשים חברתיים אחר הצהריים, מסעדות, נופשים. היינו מקפידים לעשות טיולי טבע ופיקניקים ומשפחתיים, היא בכיתה י"א נכנסה לבגרויות ומתמודדת יפה עם כל הקושי, אוהבת מאוד טלפון, מוסיקה, ספורט. אוהבת את אחיות שלה ואת אופיר בפרט. לא הייתי יכולה לבקש משהו יותר טוב, ילדה עם ערכים וכבוד לזולת".
"אני מעדיפה את יום ראשון, בבוקר כשאני קמה ושולחת את הבנות לשגרה, זה מפנה לי זמן להתפרק"
עומר (15) לילך: "אנרגטית מאוד, מזכירה את אופיר באנרגיות שלה ושמחת חיים", אסף: "בעצבים שלה". לילך: "שמחה עם חיוך כובש, יש לה עיניים מלוכסנות כשהיא צוחקת. חרוצה, מגבשת את החברים ואהובה".
אור (12) לילך: "מתבגרת לאחיות מתבגרות", אסף: "מבינה מה אני עובר?" לילך: "פעם בחודש אסף בורח מהבית. אור ילדה נעימה וחברותית, אהובה, מלאת שמחת חיים ובעלת ביטחון".
ליר (6): לילך: "מתוקה, הדובדבן בקצפת של אימא שלה, מאוד עצמאית וחמודה, חברותית בעלת שמחת חיים שאי אפשר להסביר, הכול נגמר אצלה בחיוך גם כשהיא צועקת ובוכה. אופיר הייתה כל עולמה, היא מאוד התרגשה שהיא התגייסה וראתה אותה במדים, הייתי מעירה אותה בבוקר כדי שאופיר תיקח אותה לגן היא הייתה גאה בה. לאופיר היה קשר מאוד חזק עם כל האחיות, הייתה אחות בוגרת ואחראית, ממש אימא קטנה, והייתה עוזרת לי עם אחיות שלה. ילדה חרוצה, בשירות הצבאי הספיקה לעבוד בקופה בתחנת דלק שלוש פעמים וזהו. לקניות לא הייתה מבקשת ממני כסף ודאגה לאחיות שלה להכול, אחיות שלה סמכו עליה, היה קשר שאי אפשר להסביר במילים. היא חסרה לנו מאוד".
מגורים: לילך: "גרים במושב פטיש 20 שנה, ב-17 למאי חוגגים נשואים 20 שנה". אסף: "בניתי בית עם ארבעה חדרי שינה בהרחבה של המושב. יש לי שלושה אחים והורים במושב. אני גר פה מאז שמכיר את עצמי, לילך תושבת שדרות במקור, לקחתי אותה מהתופת בשדרות והבאתי אותה לרוגע של מושב, זה איכות חיים".
לילך: "בשבוע של השבעה בזמן שעלינו לבית עלמין, לאימא שלי תושבת שדרות נפל טיל ישירות על הבית, שני קומות, וכל הבית שלה נהרס, אופיר הצילה את אימא שלי ואחיות שלי. אם הן לא היו בבית עלמין הן לא היו איתנו היום. כל הבית קרס, הן עכשיו מפונות בתל אביב".
"לילות בלי שינה אבל מצליחים להרים את עצמנו, עדיין קמים ועובדים ומראים שהכול רגיל אבל בפנים הכול קשה וכואב, ואני תמיד אומרת לבנות, החיים יותר חזקים מהמוות"
סדר יום: לילך: "לילות בלי שינה אבל מצליחים להרים את עצמנו, עדיין קמים ועובדים ומראים שהכול רגיל אבל בפנים הכול קשה וכואב, ואני תמיד אומרת לבנות, החיים יותר חזקים מהמוות וצריכים לדעת לחיות אותם, וזה מה שאופיר הייתה רוצה. כל דבר אנחנו מקשרים לאופיר, זה לא שהחלטנו פשוט ככה".
הנצחה: לילך: "אנחנו דואגים להנציח אותה בכל דרך כמו העסק על שמה שנותן לי הרבה כוחות לקום ולעשות, להתגאות במה שהייתה ולספר אודותיה, במועדון נוער במושב יש ציור ענק של אופיר ויש פעמיים בשבוע פעילויות לילדים, פינת ישיבה וספסלים לבני נוער למפגשים חברתיים. בשוודיה, חבר טוב של אחיות שלי, השיק קולקציה חדשה של סומק על השם של אופיר, היא הייתה מאוד מטופחת ואוהבת קוסמטיקה. בבסיס טירונות שלה המחלקה נקראת על שמה, ובעמוד אינסטגרם שהדר מתפעלת".
מה אוכלים בבית? לילך: "אוכל כורדי – יפרך - עלי גפן ממולאים, קובה של יום שישי, אופיר אהבה את האוכל של שבת שלי ושל אחיות שלי" אסף: "ושל אימא שלי, האוכל של סבתא שלה בשבת, אטריות של סבתא", לילך: "אהבה ספגטי, חצילים במיונז. אני מבשלת בבית ואופיר אהבה את המטבח, בשבתות אופיר הייתה מבשלת עם הדר הכול, הן יודעות לאפות, מוציאות מהאינטרנט, הן לא צריכות אותי ולי זה מפנה הרבה זמן.
אופיר הייתה בבסיס בחג השני, וביקשה שאביא לה אוכל, בשיש בצהריים הכנתי להם שניצלים ולפני ארוחת ערב לקחנו לה שתאכל". אסף: "לפני שאכלנו אבא שלי אמר קודם תיקח לה לאכול ואחר כך נעשה קידוש, ראינו אותה ביום שישי בערב בפעם אחרונה". לילך: "היא שמחה מאוד שהבאנו לה לאכול, הסתלבטנו עליה שהיא מפונקת. היא רשמה לי "תודה רבה" ושהיה לה טעים. היא תמיד אמרה שהיא רוצה להיות בדיוק כמוני כשתגדל - תורמת ושמחה, אמרה שהיא מעריצה אותי ושאני מקור לגאווה. דיברתי איתה בטלפון בשלוש לפנות בוקר, היא שמרה אז העברתי איתה את כל השמירה, היא אמרה שאני אלך לישון ואמרתי לה שאני רוצה להעביר את השמירה איתה, היא אמרה לי "תעירי אותי בבוקר" ואמרתי לה שתשים שעון מעורר, אבל האזעקות העירו אותנו, הסתבר שכתבתי לה 'מה איתך' בדיוק שירו בה".
חלוקת התפקידים: לילך: "אין משהו מוגדר, אם אני צריכה עזרה אני פונה למי שאני צריכה באותו רגע, למי שנמצא בבית. אסף הוא השייח' בבית, יש לו בנות, הוא לא צריך לעשות כלום, אבל עוזר בזריקת האשפה, במטלות הבית אם יש צורך, אבל אנחנו מסתדרות מאוד יפה, וכולן עוזרות".
תחביבים: לילך: "אני אוהבת ספורט כדורשת, ומשחקת בנבחרת של כדורשת באזור מרחבים מאמאנט, לא מזמן עשינו טורניר שהולך להיות כל שנה לעילוי נשמתה ולהנצחתה של אופיר". אסף: "משחק טניס, וכדורגל בקבוצת ותיקי מרחבים, עשינו לזכר אופיר משחק טורניר מול נבחרת ישראל ולבשנו חולצות עם תמונה שלה". לילך: "בכדורשת אנחנו אומרים שבשבילה ננצח. הבנות אוהבות לשמוע מוזיקה ולישון בגיל הזה", אסף: "לעומר יש תחביב לבשל בלילה. לטגן ולאפות, וגם לנקות בלילה".
אאוטסורסינג: לילך: "לא מביאים מנקה, אנחנו אוהבות לנקות לבד". אסף: "אנחנו מביאים לסידור החצר אדם בעל מוגבלות, מפרגנים לו שיבוא לנקות ומשלמים לו".
ערך מרכזי בבית: לילך: "שיח מכבד אחד כלפי השנייה, דאגה ושמירה, שיכבדו אחת את השנייה, ושנצבור חוויות טובות".
מה בסל רגשות האשמה: אסף: "היינו צריכים אולי להיות יותר קשוחים, להסביר ולחנך אותן לכבוד להורים, שזו אחת המעלות הכי גדולות, מבחינת הכבוד, הילדים של היום זה לא מה שאנחנו היינו, זה לא אותו דבר כמו שאני מתנהג לאבא ולאימא שלי, ציפיתי שזה יקרה לי ולא קיבלתי את ה-100 אחוז ממה שציפיתי. לילך: "היום זה מאוד קשה". אסף: "אני אומר להן הלוואי שהייתן נותנות רבע ממה שאני נותן להורים". לילך: "אני אומרת שיש לי את הטוב ביותר לא צריכה יותר מזה, מבחינתי זה הישג. אני שומעת כמה כייף להן בחברתנו ורוצות להיות איתנו".
כמה משתכרים: אסף: "מרוויחים ממוצע".
לאן הולך הכסף: אסף: "הוצאות של בית, משכנתא, חשמל, קניות".
זמן מסך: לילך: "היום קשה לי לאכוף, אני נרדמת לפניהן ודורשת עד 23-24 ללכת לישון. אין הגבלות כי אין בעיות התנהגות או קשב, הן מעבירות את הימים בסדר ולכן אני מאפשרת".
על מה רבים: לילך: "על זה שאני רוצה שיהיה בבית כשהוא הולך לכדורגל בשבתות, אני עם הטמפרנט העצבני בבית". אסף: "מה שהיא אומרת נכון". לילך: "זה כבר 20 שנה. כל הזמן זה אותו סיפור, כל הזמן אומרת לו: "אולי לא תלך?" הקטנה אוהבת כדורגל אז היא מלווה אותו ויש לי שעתיים לעצמי ואני עדיין מתלוננת". אסף: "אני לא רב איתה, היא פשוט מתחילה ואני ממשיך". לילך: "כשאני לא מקשיבה לו ונכנסת לו לשיחות".
משבר אישי: לילך: "עברנו לא מעט". אסף: "לפני שנתיים איבדתי את האחיין שלי בן השמונה הבן של אחותי, הוא שיחק ביום שבת במושב בחצר של השכן בחבילות של קש, ונפלה עליו חבילה במשקל חצי טון והרגה אותו. לפני שנה וחצי לילך איבדה את אחיינית שלה בפתח תקווה בתאונת דריסה". לילך: "עברנו לא מעט ילדה רק בת 14 חצתה את הכביש ונדרסה". אסף: "לפני חמש שנים אחיינית של לילך בת 21 קיבלה מפרצת במוח באילת שם היא עבדה אחרי הצבא ונפטרה". לילך: "היא הייתה אמורה להיות קב"טית בשדה התעופה החדש". אסף: "ולפני חמש שנים, אבא של לילך שלושה או ארבעה חודשים אחרי מה שקרה לאחיינית שלה נפטר, הוא היה חולה וכנראה הצער גרם לו לקרוס". לילך: "שנה שעברה אופיר שמה מכתב בחנוכייה וכתבה שם שהיא ממש מתגעגעת לאחייניות שלי וממש רוצה לראות אותן, היא הייתה מאוד קשורה אליהן ורשמה במכתב שהלוואי שתהיה תחיית המתים והיא תראה אותן".
"בארוחות המשפחתיות בשבתות אין דבר כזה לא להיות איתנו בשולחן גם אם הן עייפות או אצל חברות"
קווים אדומים: לילך: "בארוחות המשפחתיות בשבתות אין דבר כזה לא להיות איתנו בשולחן גם אם הן עייפות או אצל חברות, רק כשמסיימים הן מתפנות לעיסוקים שלהן. הפכתי להיות חרדתית ואני צריכה לדעת עם מי ואיפה הן נמצאות, מקווה שזה יעבור לי ואני אתן להן את המרחב שהן צריכות, הן יודעות שאני לא עושה את זה בכוונה".
מפלס עצבים: לילך: "כשהן רבות ביניהן על שטויות ואנחנו לא מצליחים לעצור את זה, הן גדולות ואי אפשר להגיד להן להיכנס לחדר, הן עם הטלפון ועם הטלוויזיה, אני רוצה שידברו אחת עם השנייה ולא ימשכו את הריב ליומיים, אני רוצה שישימו את הכעס בצד ואין לי שליטה אבל הן מצליחות למצוא את הדרך".
סופי שבוע: לילך: "בעיקר משתדלים להיות בקרב המשפחה ולא עושים שבתות לבד, לפני מה שקרה לפעמים עשינו לבד, לפעמים התארחנו ולפעמים אירחנו, אחרי השביעי באוקטובר אנחנו משתדלים תמיד שיהיו אנשים בבית".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: אסף: "שבת, לנוח ולהיות עם המשפחה". לילך: "אני אוהבת את יום ראשון. כרגע קשה לי בשבת, ובעיקר בשישי בצהריים כשאופיר הייתה קמה בשעה קבועה בזמן שאני מטגנת שניצלים, היא הייתה אחראית על הבופה צהריים, וישבנו בחוץ ועשינו קבלת שבת, היא הייתה מארחת את החברים שלה, שהיו באים לשבת איתנו, בעיקר בימי שישי בצהריים. עכשיו אני מעדיפה את יום ראשון, בבוקר כשאני קמה ושולחת את הבנות לשגרה, זה מפנה לי זמן להתפרק אחרי שאני מאופקת בשבת ומאפשרת לעצמי לבכות, לזעוק ולהוציא את הכעס בבית כשאני לבד".
זמן איכות זוגי: לילך: "בדרך כלל ימי שישי שנינו לא עובדים ומפנים את הזמן, יושבים עם הקפה בבוקר בבית ואם יש זמן יוצאים לארוחת בוקר, לפעמים גם במוצאי שבת יוצאים עם זוגות של חברים לסרט או מסעדה, ותמיד יש לנו זמן ביחד אחה"צ לשבת, לדבר ולהתווכח. לאחרונה הצטרפנו לעמותת אור למשפחות, שתומכת ומלווה משפחות שאיבדו את בניהם ובנותיהם במהלך שירותם הצבאי, הקבוצה מעניקה לנו המון אפשרויות ורגעי שמחה, עוזרת להתאוורר ולנקות קצת את הראש מהשכול והעצב".
זכרון משפחתי נעים: לילך: "ביוני האחרון היינו שבוע באילת בווילה, ממש לפני שאופיר התגייסה, אופיר נהנתה והיו לה חוויות כיפיות עם אחיות שלה לקראת הצבא, התרגשה מאוד לקראת הצבא והמעבר שלה להיות מחוץ לבית בטירונות, ההפוגה הזו עזרה לה, זה היה הטיול האחרון שלנו כמשפחה שלמה, שכולם היו ביחד".