"גם לזונה מגיע להיות אימא"

יאנה טבקין (38) רווקה, אימא לילד בן 12, מזכירה במרפאת שיניים ושורדת זנות. "גדלתי במולדובה והגעתי לארץ בגיל 6 עם אימא, אבא ואחות. נקלטנו בפתח תקווה, אצל אחות של אבא שלי. הם הציעו לנו לעשות עלייה, קיבלנו מהמדינה את הסל המפורסם לכל עולה, סל עולים, שנחשב הרבה כסף לעולים ממולדובה. נאלצנו לגור אצל הדודה במשך שנה עד ששכרנו בית לידם, במשך שנתיים, ואז קנינו בית בנוף הגליל".

ילדות: "מגיל 6 עד 12 עברתי אונס על ידי קרוב משפחה, שהיה בן 15. זה קרה בתוך הבית. אחרי שעברנו משם זה היה קורה בעיקר בחגים וימי הולדת. הוא היה מביא את החבר שלו והם היו עושים עליי תורות, שמים את שיר החתונה של גאנס אנד רוזס, ובפזמון עושים את מה שעשו, הם התאמנו עליי כדי שכשיהיו להם בחורות, הם יהיו הכי טובים במיטה, הייתי שפחת מין שלהם. כשזה קרה בפעם השלישית או הרביעית סיפרתי לאבא שלי, והוא אמר שזה נדמה לי. המשכתי לספר שזה לא נעים וכואב והוא המשיך להגיד שזה נדמה לי, וטען כך עד יום מותו. מבחינתו הייתי ילדה מופרעת וקשה, הוא אמר לי שכולם יגלו שאני חולת נפש. אימא שלי לא ידעה מהאונס. כילדה, את מאמינה שהדמות שיכולה להגן עלייך היא גבר, סיפרתי לה רק בגיל 18.

"כשהגעתי לנוף הגליל הייתי כבר ילדה אלימה, נשרתי בשניות מכל מסגרת אפשרית. בגיל 12 היו לי תיקים במשטרה, קצין מבחן, רווחה, וכולם פחדו ממני. הרווחה הגיעה הביתה, פתחתי את החלון ואיימתי שאם יספרו לאימא שלי שאונסים אותי אני אתאבד, אז הם הלכו משם. פחדתי שהיא לא תקבל את זה, ושגם היא תגיד שנדמה לי.

"כילדה עמדתי על הברכיים על גרגרי אורז במשך שעות עד שאבקש סליחה, היה שלב שהתרגלתי לכאב הזה וישבתי ככה שעות ולא ביקשתי סליחה. אמרו לי את לא לומדת ולא עובדת - לא מגיע לך אוכל, הייתי מבקשת שקלים ברחוב וקונה לחמנייה ושוקו. לימדו אותי לאסוף בקבוקים כדי שיהיה לי כסף משלי והייתי קונה קודם מתנה להורים. בשקלים הראשונים שהרווחתי קניתי לאימא צלחת אירוח בשבעה שקלים מהסופר, אני זוכרת שכל כך הרבה שעות הייתי צריכה ללכת ברחוב לאסוף בקבוקים. הייתי מופרעת ואמרו לי או שאת לומדת או שאת עובדת, לקחו אותי לעבוד במפעל עלית בנוף הגליל בגיל 12, אחר כך עבדתי בכל המפעלים. עם המשכורת הראשונה שלי בגיל 12 עשיתי עגיל בטבור, ושני קעקועים. אמרתי להורים שזה ל-5 שנים. הם האמינו, לא הייתה להם ברירה.

נעורים: "המשכתי להידרדר ולברוח מהבית, היו שמים תמונות שלי על לוח מודעות, בגיל 15 הגעתי למסיבות טבע וטראנס, רוב הזמן הייתי דלוקה ועניין אותי עישונים ודלקות ואנשי הודו. זה נמשך עד גיל 22, עד שהכרתי את האבא של הבן שלי במסיבות טראנס, הוא עבד בתאורת אירועים והיו לו את כל הכיוונים לסמים הפסיכדליים הכי טובים שאפשר למצוא".

משפחה: "כבר 15 שנה שאין לי קשר עם אף אחד מהמשפחה של האנס. מאז שהתחלתי להיחשף על הזנות והאונס, נותק גם הקשר עם המשפחה הגרעינית שלי. אף אחד לא קיבל את זה.

"כשהגשתי תלונה במשטרה, אבא שלי ישב עם החוקרים ואמר שזה נדמה לי. הוא היה בעד אחותו ולא עניין אותו שאני הבת שלו, פשוט לא ראה את זה. למדתי עם השנים את המנטליות שלהם, מאיפה שהם הגיעו אין להם בכלל מושג מה זה אונס, בשבילם זה קיים רק במלחמות או בסרטים. במשטרה טענו שהם מאמינים לכל מה שקרה לי, אבל הרווחה לא זוכרת אותי ואין רישום, ואי אפשר לבנות תיק, ההתיישנות אוכלת את זה, אבל לפוסט טראומה פעילה לנצח אין התיישנות. אין יום שאני לא זוכרת את צבע הבגד שלבש כשהיה אונס אותי. בגלל שאני מאוכלוסייה חלשה אני לא יכולה להביא צדק.

"בגיל 18 סיפרתי לאימא שלי על האונס, אחרי חצי שנה היא התגרשה מאבא שלי, אולי כי סבלה ממנו, אבל היא לא תמכה בי, מבחינתה אני זונה וצרה שחורה ולא יצא ממני כלום. בשלב מסוים גרתי אצלה, היא היתה שומרת על הילד בזמן שאני עובדת בזנות. היא חשבה שאני מוצלחת כי כל פעם שפיטרו אותי הייתי מוצאת עבודה במקום אחר, וראתה אותי מסתובבת עם הרבה מזומנים. לפני שלוש שנים המשפחה שלי החרימה אותי בגלל שהתחלתי להיחשף, הם הבינו שבבוקר הייתי יאנה ובלילה דנה.

"אימא שלי ואחותי נגדי, הן ובן הזוג שהיה לי הלכו לבית משפט וטענו שמגיע לי שייקחו לי את הילד כי אני עובדת בזנות וחולת נפש. לפני שלוש שנים נלחמתי מול המדינה והרווחה שגם אם אני עובדת בזנות אין יום אחד שלא מגיע לי להיות אימא.

"אחותי קטנה ממני בשש שנים, היא חזרה בתשובה. היא לא עברה כמוני אונס, אבל היא יודעת את כל מה שעברתי. ברגע שהתחתנה עם בחור דתי, אחות עובדת בזנות זו קצת בעיה. מבחינת המשפחה וכולם אני מופרעת, רעה ואגרסיבית. אימא שלי גידלה אותנו ביחסים לא חמים, כמו בהרבה משפחות ממזרח אירופה, אין דבר כזה ארוחת חג, זה רק בסילבסטר. אנשים שמכירים אותי מפוסטים בפייסבוק תומכים ומחבקים אותי לעומת אלה שהיו המשפחה שלי והכירו אותי כל חיי".

ילדים:

אורי (שם בדוי) (12): "אורי מוכשר במתמטיקה, מהחכמים של מדינת ישראל. הוא בתוכנית ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה, הוא באמת הגאווה של הבית, מכיתה א' הציונים שלו 100. הוא כל היום בתוך הלימודים. רוצה להיות ב-8200 או להיות טייס או שופט או מדריך נינג'ה, לעשות משהו שהוא אוהב. יש לו הזדמנות ללמוד, כשאני רציתי ללמוד לא יכולתי, לכולם ניתנה הזדמנות וזה נלקח ממני כנגד רצוני. הוא ילד טוב ומביא לי נחת ותיקון על כל מה שקרה לי. הוא עטוף באהבה וחיבוק, ארוחות מסודרות וכל מה שאני יכולה לתת לו שחסר לו. לא החיים המושלמים מבחינה כלכלית, אבל מבחינת אהבה אין יום שאני לא נפעמת איפה אני הייתי בגילו ואיפה הוא, אני הייתי בלוחמה שיראו אותי, ידעתי שאני שקופה.

"בפעם האחרונה שהתיק שלי נסגר ברווחה כולם החליטו לשבת ולספר לו הכול. הם טוענים שזה ברשתות ושלדעתם הוא יודע. אני חושבת שהוא יודע הכול, פשוט התוכן של הזנות קשה לו, הוא שומע את זה אבל כאילו לא שומע. על האונס והפוסט-טראומה הוא יודע כי יש לי פטור מתור ומרשם לקנאביס. הוא יודע למה אני מקבלת קצבת נכות. אני בעד שאימהות חד הוריות שחיות עם הילדים שלהם יספרו הכול, אני לא סיפרתי לאימא שלי כלום, פשוט נהפכתי לילדה שחיה בעולם של עצמה עד שהגעתי לזנות".

"הוא ילד טוב ומביא לי נחת ותיקון על כל מה שקרה לי. הוא עטוף באהבה וחיבוק, ארוחות מסודרות וכל מה שאני יכולה לתת לו שחסר לו. לא החיים המושלמים מבחינה כלכלית, אבל מבחינת אהבה אין יום שאני לא נפעמת איפה אני הייתי בגילו ואיפה הוא"

מגורים: "גרים בחולון, בדירה שכורה בת 3 חדרים, באזור שאני יכולה להרשות לעצמי. אם חד הורית יכולה להגיע למצב שלא יהיה לה בית במדינת ישראל". 

אימהות חד הורית: "עבדתי ב-47 דירות, לא הייתה דירה אחת ללא אימהות כמוני שבאו לשם עבור חיים יותר טובים לילדים שלהם, ולא שלא יכלו ללכת לעבוד, כמובן שכל מה שסביב הזנות קשור למשהו נפשי, כשאת גדלה כשפחת מין, זו התוצאה. יש אימהות רגילות שהולכות בגלל המצב הכלכלי, ובטח מאז המלחמה, זה טירוף מה שפגשתי שם. לפני שלושה שבועות מצאתי את עצמי שוב מחפשת עבודה, חמש שנים אחרי שיצאתי מעולם הזנות. חזרתי לדירה הכי קשה, ומי שעבדה איתי הייתה אימא לארבעה ילדים שהיה לה עסק משגשג ומצליח, והיא איבדה הכול, כל מה שנשאר לה זה להיות עובדת בזנות. לאימהות חד הוריות אין שוק עבודה מותאם, יש הרבה מעסיקים שלוקחים אנשים עם מוגבלויות, אם היו עושים את זה לנשים כמוני היו הרבה נשים שיוצאות מהזנות, שוק העבודה לא מותאם לנו ואי אפשר לשרוד בחוץ".  

הנפילה לעולם הזנות: "בגיל 22 עברתי לגור בראשון לציון ולקחתי הלוואה של 20 אלף שקל לשכור יחידת דיור ולקנות ריהוט, אחרי יומיים ראיתי מודעה 'רוצה להיות עשירה? תעבדי במסאז'' והתקשרתי. כמה ימים אחרי הגעתי למקום קשוח באזור התעשייה, שבו עובדים במסאז' והרפיה, הייתי בו שמונה חודשים, עד שבעל המקום התקשר ואמר לי, 'דנה, אנחנו אוהבים אותך, אבל לקוח אחד לא חיפש אותך ולא חזר אלייך, ואנחנו עובדים על לקוחות חוזרים, אז דרכינו נפרדות'. בסוף עבדתי בתחום הזה שש שנים, רק במסאז'ים עם הרפיה, ואי אפשר היה לשבור אותי, הייתי כל כך מאוהבת בבעל שלי והייתי נאמנה לו, וחשבתי שהוא המושיע שיוציא אותי מהעולם הזה. הבנתי שאף אחד לא יושיע אותי, רק אני אוכל להוציא את עצמי מזה. בהתחלה הייתי בטוחה שאני אוטוטו מחזירה את ההלוואה, הרווחתי סכומים גדולים, אבל החוב הלך וגדל והגיע ל-100 אלף שקל, באו לאבא שלי והוא לקח הלוואה וסגר את החוב.

"שנתיים אחרי שילדתי את הבן שלי, אימא שלי זרקה אותי לרחוב עם עגלה, מזוודה ותינוק על הידיים. בינתיים האבא של הבן שלי התחתן פיקטיבית עם מישהי בפינלנד כדי להשיג ויזה. יום למחרת אני וחברה פתחנו דירה ברמת גן, היא עבדה בלילה ואני ביום. לפני שלושה שבועות עבדתי עם מישהי שבבוקר היא שוטרת תנועה ובלילה היא הפקידה שלי, מוכרת את גופי בטלפון. במקום כזה יש נשים 'עובדות' ופקידה שעונה לטלפונים ולוקחת חצי מהכסף כי היא משלמת פרסום. בכל פעם שאני מגיעה למשמרת אני מבטיחה שלא אחזור יותר".

זוגיות: "הייתי עם אבא של הילד שלי עשר שנים, והוא לא ידע שאני לכודה בעולם הזנות, חשב שאני פקידה. היו לנו חיים לא יציבים, הוא היה בעולם של עגלות ים המלח, נוסע באוקטובר לכמה חודשים לפינלנד. גם אני עבדתי בעגלות, אבל זה נועד לכישלון, את לא יכולה להגיע ממקום שהיית סוג של מנהלת ופתאום ינהלו אותך. ואני לא יודעת אנגלית, לא ידעתי לדבר איתם, וזה היה קשה, חודש לא שרדתי שם".

הישרדות: "במהלך עשור, בכל פעם שניסיתי להגיע למקום עבודה, לא שרדתי חודש. ניסיתי 17 פעמים לצאת ולא הצלחתי. בפעם ה-17 יצאתי לחמש שנים שבהן עבדתי במכללה, ולפני שלושה שבועות כשפוטרתי מצאתי את עצמי מסתובבת ברחוב עם קורות חיים שאין בהם שום דבר שיכול לקדם אותי. כשהאפשרות היא לעבוד ב-30 שקל לשעה זה לא משכנע. כשאת נהפכת לאימא זה לא אפשרי בכלל. אם לפני כן יכולת לעשות פוזות, עכשיו נגמרו כל הפוזות. כל הזמן מגיעות יותר צעירות וכוסיות ממני, גם בזנות יש זמן - עד גיל 30 את עושה ים כסף ואחרי גיל 30 זו בעיה. לא רק מבחינה גופנית אלא גם נפשית. שש-שבע נשים במשמרת שכל אחת יותר כוסית מהשנייה, זו לוחמה, כמו בנווה תרצה, אותה התנהלות, אותו דיבור, אותם תככים וקנאה. מי שתתעסק איתי תהיה מסכנה, עדיף שכולם יפחדו ממני מאשר שאני אהיה מסכנה.

"לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי באש, דופקת מכות למישהי. העדפתי לשבור למישהי צלעות מאשר שישברו לי. כל אחת רוצה להביא סכום כסף גדול בזמן קצר. איך שאת נכנסת למקום כבר ירדו לך 600 שקל, המטפלת ששומרת לך על הילד זו הוצאה של 400-300, ועם המונית זה מגיע ל-600. יש מריבות, זו עושה הכול ב-250 וזו עושה הכול ב-500 וזה גורם למריבות ולרמת עבודה ירודה. הלקוחות מרגישים שאת רוצה לתקתק אותם ומתחיל ריב. בעשר שנים כשאני עובדת שלוש פעמים בשבוע, לא הייתה משמרת שלא הזמינו לי משטרה בגלל המכות שהייתי צריכה לריב עם הלקוחות, שחושבים שאם הם משלמים הם יכולים לעשות הכול.

"זו לוחמה, כמו בנווה תרצה, אותה התנהלות, אותו דיבור, אותם תככים וקנאה. בעשר שנים כשאני עובדת שלוש פעמים בשבוע, לא הייתה משמרת שלא הזמינו לי משטרה בגלל המכות שהייתי צריכה לריב עם הלקוחות, שחושבים שאם הם משלמים הם יכולים לעשות הכול"

"פיטרו אותי לא פעם אבל תוך שעה מצאתי עבודה במקום אחר. אם אני עובדת באלנבי, אני עוברת את הכביש ושעה אחרי אני עובדת במקום אחר, ואני נכנסת רק עם הבנג. היום יש לי רישיון. זה היה להם מוזר, כי זונות עושות קוק בצד אבל לא בנג. הבנג של מסיבות טבע וטראנס, העולם שאני שייכת אליו, לא היה מקובל".

לקוחות: "ידעתי לזהות לקוחות רק מהמצלמה, ידעתי אם אני יכולה להיכנס איתו או לא, הולכת לריב איתו או לא, רק ממבט בעיניים. לפעמים לקוחות היו מחכים לי בשיחים עם סכינים, הבנות שהיו עוזבות במונית היו מעדכנות אותי. הייתי עושה סאדו, ומעדיפה שלקוחות ייכנסו לסאדו מאשר לסקס. לדירות מגיעים שוטרים, שרים, אנשי הייטק, אנשי עסקים וגברים מהבורסה. חברי כנסת הם הלקוחות הכי גדולים של סאדו, משלמים אלף שקל כדי שאני אירק עליהם, אשפיל אותם ואצליף בהם - כנראה בילדות עברו התעללות מינית ומכחישים. סטיות קשות.

"גברים בתולים היו חושבים שהם מזיינים אותי אבל הם בעצם זיינו את המיטה. שימנתי את החור במיטה עם סיליקון, למדתי את כל הטכניקות וגם לימדתי אחרות. היו המון פעמים שאבות היו מביאים את הבנים שלהם אלינו, או גברים שהנשים שלהן נמצאות בחדר לידה, זה משהו שהיה קורה המון, או משפחות שנשואים 20-30 שנה ופתאום הגבר מביא את האישה כדי לגוון, שהיא תצפה בנו, כל מיני דברים הזויים. היו אצלי גם המון לקוחות דתיים וחרדים. אם אצלי זה 7 דקות כולל מקלחת, עם החרדים זה 3 דקות. אני תקתקנית מספר אחת. עשר שנים עבדתי ואף לקוח לא חזר אליי, זה רק מוכיח כמה הייתי אחת הגרועות במקום הזה, מבחינתי איך שמישהו נותן את הכסף, אני לא רואה אותו כבנאדם, עצם זה שהוא בא לשם אני כאישה לא רואה אותו כבנאדם".

שחיתות: "עבדתי בתל אביב, ראשון לציון, בת ים, חולון, רמת גן, פתח תקווה, רחובות, אשדוד, ירושלים, זה יכול להיות בניין רגיל בתוך תחנת דלק עם דלת אדומה, את יכולה לעבור ברחוב ליד בית קפה, ושם יש כניסה בצד. מזהים מקום לפי שלט עם מספר מודגש, ואם יש במקום מצלמה – זה שם. מי שבעולם הזה יודע לפי המצלמה והטריקים הקטנים, לא צריך את המודעה. היום אני רואה סימנים ויודעת שזה המקום.
"כשעושים פשיטה, יש מלא טכניקות וכל מי שעובדת יודעת אותן. המקום האחרון שעברתי פשיטה היה בחולון. כשמגיעה משטרה יש ירידה אחורית מיוחדת, וכשהמשטרה עולה אנחנו רואות במצלמות ויורדות בדרך האחורית שמובילה לחנות, אני יוצאת משם כאילו קניתי חלב. לכל מקום יש את העניין הזה שלו. כשמגיע סמוי, בשנייה וחצי אני מזהה אותו - אם את מתקרבת אליו והוא מתרחק ולא מתפשט, הוא סמוי. "החוק למיגור הזנות הוא בדיחה, כולם נהיו רק יותר מיומנים. יש מישהי שהלכה ללמוד משפטים בשביל להחזיק מקומות, היא אחת החזקות ברחוב הירקון, פתחה גם באזור של הדתיים באשדוד. יש שוטר לשעבר שפתח מקום כזה בחולון, כשהייתי בהיריון עבדתי שם כפקידה. לקוחות משלמים לבחורות בהיריון שעובדות - מענגים את עצמם כשהם מסתכלים על הבטן, ואני לא יכולתי לעשות את זה, הגעיל אותי ברמות, אז עבדתי כפקידה. השוטר ניהל את מערך הבחורות, אשתו ניהלה את מערך הפקידות, הבן שלהם היה מביא את החברים שלו. כשיצא החוק למיגור הזנות הפילו אותו, היום כבר אין לו מקום.

"יש מקום במרכז שמחלקים שם כרטיסים לעובדי עירייה, מגיע להם טיפול חינם VIP ועד היום המקום הזה עובד. יש עוד מקום שהסרסורה שמחזיקה אותו היא בת דודה של שוטר ועד היום המקום עובד סבבה, כשכל המקומות מסביב נסגרים. ככה זה עובד. אם הממשלה מושחתת עד כמה העולם הזה יהיה מושחת".

כסף: "בן הזוג שהיה לי חשב שאני פקידה, גם אם ידע את האמת לא רצה להאמין. הוא תמיד היה משתמש בכסף שהבאתי. אם בארנק היה לי לדוגמה 2,000 שקל, הייתי נכנסת למסעדה שורפת אותו, לא הסתכלתי בארנק עד שהוצאתי את השטר האחרון . לא משנה איזה סכום יהיה לי, בבוקר יש לי כסף ובערב אין לי כלום. לא הכנסתי בחיים את הכסף לבנק, לא היו לי שיקים, חשבון בנק, חיסכון, לא חסכתי בחיים שום דבר, לא קניתי אוטו. נסעתי לחו"ל, הייתי במסיבות, בילויים ונראיתי טוב, כל היום התעסקתי במראה שלי, מספרות, ציפורניים, בגדים, חיים ברמה גבוהה".

מס הכנסה: "הייתי בדירה עם מישהי שהחליטה שנעשה נקי, בלי בעיות. הייתי מוציאה חשבוניות. יום אחד באתי למס הכנסה ואמרתי להם שאני עובדת בזנות ואני לא רוצה בעיות איתם, אז כמה אני צריכה לשלם מס? הם התחילו לגמגם ולבדוק במחשב. כשהגענו לקטגוריה של מה אני עושה, הפקידה אמרה לי, 'תרשמי בריאות הגבר'. נחנקתי וגם היא, זה כנראה היה מקרה ראשון שלהם שעובדת בזנות באה לשלם מס". 

עמותות לשורדות זנות: "כל ארגוני הנשים ניסו לעזור לי, ואף אחד לא הצליח. אין ארגון במדינה שלא מכיר את יאנה טבקין. שורדת אונס וזנות לא מאמינה למילה עזרה. הפלסטר הזה עוזר לתקופה מסוימת אבל זה לא נקרא לשקם. שורדות זנות אחרי שנתיים חוזרות לעולם הזה בטיל, והכול למען הילדים. אין דבר כזה חינם וללא מטרות רווח, את נותנת את הכאב שלך, מוכרים אותו ברשתות ומזה מקבלים תרומה ועוזרים לך. אני יכולה לשים את הכאב שלי בפייסבוק, וכולם יעזרו לי בלי שאמכור אותו לשום ארגון נשים".

התחלות חדשות: "לפני שבועיים מצאתי את עצמי שוב ברחוב, אחרי שפוטרתי. עד שהאמנתי שוב בשוק העבודה. אם בעבר מדי פעם הוצאתי כספים מהאבא, היום אני לבד, אני ברשימה השחורה של ארגוני נשים, הדבר הראשון שאני אחשוב עליו זה להיות עובדת בזנות. בשבועיים האלה הידרדרתי. כל יום שאני מנשקת את הילד אני חושבת שאלו השעות האחרונות שלנו. יום אחד הוא זחל על הרצפה והתחנן, 'אימא, אל תמותי, אל תעזבי אותי'. מאותו רגע הלכתי ברחובות לחפש עבודה, חיפשתי בפייסבוק, הלכתי מריאיון לריאיון. התחלתי לעבוד כמזכירה במרפאת שיניים. פניתי למחלקת שיקום בביטוח לאומי, שלחו אותי למכון שמאבחן לקויות. קיבלו אותי לתוכנית של אנשים עם מוגבלויות מהסוג שלי, שעברו אונס וזנות. התקבלתי ללימודי תואר בתקשורת חזותית, בשנה הראשונה במימון המדינה. זה הולך להיות קשה, אני לא יודעת מה זה ללמוד, אבל סוף סוף הרגשתי שווה. בשבועיים הצלחתי לצאת מהזנות וגם למצוא עבודה. הרגשתי שהגורל או אלוהים ריחמו עליי, הייתי גוססת כבר, כמו רובוט, הפעם לא ראיתי את עצמי שורדת. כל יום חשבתי להתקשר לרווחה שיבואו לקחת את אורי כי לא יכולתי, אבל הוא ההצלה שלי".

סדר יום: "קמה בבוקר מעירה את אורי, מכינה לו ארוחה, כשהוא חוזר מכינה לו ארוחת צוהריים. הולכת לעבודה לכמה שעות וחוזרת להכין לו ארוחת ערב. כעובדת בזנות עבדתי 3 פעמים בשבוע, עכשיו כמזכירה אני עובדת 5 ימים במשמרות מהצוהריים עד הערב. קשוח לי לעבוד בבוקר".

הסתרה: "הסתרתי שאני עובדת בזנות במשך עשר שנים, אף אחד לא ידע איפה אני עובדת, אני לא יכולה לחיות יותר בהשתקה ובבושה. כשהיו שואלים אותי איפה אני עובדת, הייתי מקבלת התקף חרדה, ובכל פעם יצא לי גמגום אחר, עד היום ששואלים אותי יש טריגר. בישראל זו בושה, הזנות מושתקת. כשהתחלתי להיחשף, בהתחלה בשם בדוי, נשמתי לרווחה. כמה אפשר לחיות עם הבושה וההשתקה? גם הסטיגמות מתחילות להתפוגג. הכרתי את האימהות הכי גמורות ולא הייתה אחת שלא הגיע לה להיות אימא".

"באתי למס הכנסה ואמרתי להם שאני עובדת בזנות ואני לא רוצה בעיות, אז כמה אני צריכה לשלם מס? כשהגענו לקטגוריה של מה אני עושה, הפקידה אמרה לי, 'תרשמי בריאות הגבר'. נחנקתי וגם היא, זה כנראה היה מקרה ראשון שלהם שעובדת בזנות באה לשלם מס"

מה אוכלים בבית? "אני בשלנית, תמיד אדאג לאוכל, לסיר הזה שהוא סבבה. אני מכינה אוכל שמבשלים במשך הרבה שעות, כל סוגי הבשר. יכולתי להיות אחלה שפית, אבל לא ראיתי את עצמי כפוסט טראומתית הולכת לעבוד בזה. הילד לא רוצה מסעדות רק את האוכל של אימא".

ניקיון: "הבן שלי נקי ואני יותר ממנו, הוא כל הזמן מתוקתק. גם בדירות היו נגנבים, אצל כולם הכול מבולגן ואצלי יש 8,000 מגבות, היה ריח של אקונומיקה בדירות".  

מלחמת חרבות ברזל: "מאז שבעה באוקטובר איבדתי את האמונה במדינה, לא מאמינה בכלום. נהיינו מדינת האונס. תכריזו שזו מדינת אונס ואלה החיים פה, ישראל שווה אונס. אם לפני המלחמה לא ראו אותנו עכשיו עוד יותר, מקצצים ומבטלים. והיום העזרה לשורדת זנות או אם חד הורית אפסית. מאז המלחמה גברו חוסר האמון וחוסר התקווה. קשה לי להאמין בטיפול או עזרה, לחכות בתור המון זמן בשביל טיפול, אפשר להתאבד עד אז. לפעמים המצב קיצוני ובכל מקום אני בתור, מתי יגיע התור שלי?"

קורונה: "עשתה נזק גדול, בייחוד עם החיסונים לפוסט טראומתיות. עברתי את החיסון בקופת חולים, איך שהוציאו לי את המחט התעלפתי. הגוף שלי לא קיבל את החומר. לאחר כמה זמן הפסיק לי המחזור, עברתי טירוף, גם המצב הנפשי שלי וההורמונים קיבלו כאפה עוצמתית. במקביל התנהל המשפט עם הילד. אשפזו אותי במחלקה לנפגעות אונס ותקיפה מינית, טיפול אינטנסיבי של שלושה שבועות. עברתי כל כדור פסיכיאטרי, עשו לי טיפולי חשמל במוח. טיפסתי על הקירות, לא ידעתי אם אחזור, ואז הפסיקו את הטיפולים האלה. זה עינוי בשיטת ימי הביניים, לא יודעת איך המדינה מאפשרת לעשות דבר כזה. הבטיחו לי שאהיה בטוב, ומאז שהשתחררתי, באוקטובר 2022, מה שאני עוברת לפני מחזור, אין חודש שאני לא רוצה להתאבד, אין לי מושג איך אני עדיין פה, המוח שלי שרוף".

כמה משתכרת: "קצבת נכות 5,200 שקל, משרה חלקית 5,000 שקל, סיוע בשכ"ד 1,300 שקל, לא מקבלת מזונות".

לאן הולך הכסף: שכר דירה 4,000 שקל, הוצאות נלוות לדירה, אוכל, טיפולי שיניים, חינוך, חוג נינג'ה תחרויות, ואני קוראת לעצמי ענייה. מאז המלחמה מרגישה עוד יותר את העוני, ולא רואה את עצמי קונה בית במדינה".

מפלס עצבים: "אני גדלתי בצרחות, ואני לא צועקת עליו, אני רוצה שיהיה אחרת, הוא רוצה להיות בבית, אני רציתי להיות בפנימייה".

סופי שבוע: "הולכים לים, לאכול, נוסעים לתל אביב, יש אוטובוס חינם לתל אביב בסופי שבוע, הייתה תקופה שעבדתי במכללה והוא היה ישן שם במכללה".

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: "יום שישי, גם בזנות לא הלכתי לעבוד ביום הזה, זה יום של בית. כשהייתי נערה זה היה מסיבות. הייתי צריכה להיות בנובה, לא ברור איך לא הגעתי לשם".

זיכרון משפחתי נעים: "לפני חודשיים נסענו לקטיף של תותים. הבילוי הכי משמח עבור אורי זה אם אני אסכים לנסוע איתו באוטובוסים המון שעות, שתהיה לי סבלנות".  

חלומות: "להיות דוברת או תחקירנית בנושאים של עולם הזנות ונשים שקופות, להיאבק על זכויות של שורדות זנות, לחקור ולהביא פתרונות, להביא את הידע שלי מהשטח כדי להוציא נשים מעולם הזנות. שום ארגון לא הצליח לסייע לי לצאת מהזנות, כל בעיה שהייתה לי, רציתי לחזור להיות עובדת בזנות. בהתחלה לא האמנתי בחלומות כי בגיל 16 חשבתי שאהיה מעצבת אופנה ונהייתי עובדת בזנות, אבל אחרי שהתקבלתי לתואר התחלתי להאמין, אני מסכימה לחלום ולהאמין בחלום".