לבנת לוי (39) בעלים של חברת יחסי הציבור עדן תקשורת ואמא לארייה. "גדלתי בראשון לציון. בשנות ה-20 המוקדמות שלי עברתי לתל אביב, למדתי באוניברסיטה תואר בתקשורת ומדעי המדינה ועיתונאות בבית ספר כותרת. במהלך התואר עבדתי כיחצנית של מסיבות וברים חדשים. כשסיימתי ללמוד עבדתי ביחסי ציבור, כי זה מאוד משך אותי. ניסיתי תקופה קצרה לעבוד במשרד פרסום ולא התחברתי, הרגיש לי טכני מדי, עבדתי תקופה קצרה כתחקירנית בתוכנית בערוץ 13 וגם לא התחברתי,. הגעתי לעדן תקשורת כעובדת, וזה המשרד שאני היום הבעלים שלו. הייתי שם הרבה שנים, הייתה לי מוטיבציה גבוהה ורציתי ללמוד את המקצוע. אחת מלקוחות המשרד הציעה לי להיות דוברת אינהאוס שלה, עבדתי אצלה כמה שנים, ואז שירי עדן, שהקימה את עדן תקשורת, הציעה לי לחזור ולהיות שותפה שלה. שמרנו על קשר טוב כל השנים. זה החמיא לי ואמרתי 'יאללה אני באה'. שירי לימדה אותי את כל מה שאני יודעת בתחום. אחרי שנה היא החליטה שהיא פורשת ושאלה אם אני רוצה להמשיך במקומה. שמחתי והתרגשתי מזה, כי הרגשתי שזה הבית שלי ושזה המקום שבו התחלתי והוא הופך להיות שלי. לשמחתי, כל לקוחות המשרד המשיכו איתי.
"אחרי תקופה קצרה החלטתי שאני רוצה להביא ילד ועשיתי את זה. לשמחתי, בניסיון הראשון נקלטתי, ולא היה לי זמן לחשוש מהתהליך או לעכל את זה. המשפחה שלי מאוד תמכה. סבתא שלי אמרה לי 'קודם כול שיהיה לך ילד', ותמיד אמרה שתעזור ותגדל את הילד ושזה הדבר הכי חשוב בעולם. מאנשים מבוגרים היית מצפה שתהיה להם תפיסה פרימיטיבית. אני יודעת שיש בנות אחרות שאין להן תמיכה משפחתית ויותר קשה להן לעשות את הצעד. זו ההחלטה הכי טובה שעשיתי. כשארייה נולדה הייתי צריכה לנהל את העסק, לשמור על לקוחות ולקבל לקוחות חדשים ולהתמודד עם הלידה. תקופה קצרה אחרי שנולדה פרצה הקורונה, זו הייתה שנה מאתגרת. הכול קרה בבת אחת אבל מהכול יצא רק טוב. ילד מביא את הפרנסה ואת הברכה, ממש ככה. מאז שארייה נולדה גם החברה במצב הכי טוב שהייתה, כמעט הכפלנו את מספר הלקוחות. הכול פרח ושגשג איך שהיא נכנסה לחיים שלנו – אני אומרת שלנו, כי כולם שותפים בגידול שלה, היא שייכת לכולם.
"לפני שארייה נולדה גרתי במרכז תל אביב. לקראת סוף ההיריון הרגשתי שזה פחות מתאים ועברתי לרמת אביב. כשנכנסתי לדירה ניקיתי אותה, קניתי ריהוט, ופתאום הבנתי שאין לי מה לעשות שם לבד, אין לי חברים או משפחה. סבתא שלי הציעה לי לעבור לגור כאן, ועברתי לגור בראשון בבניין של סבתא (מצד אבא), שתי קומות מתחתיה. אני מרגישה שאני וסבתא שלי בסוג של הורות משותפת. ההורים שלי עוזרים, אבל סבתא במיוחד. ארייה היא ממש החיים שלה. סבתא שלי הייתה הבנאדם היחיד שהיה איתי בחדר לידה. תמיד היה לנו קשר קרוב, היינו מדברות כמה פעמים ביום, לכל מקום שרצתה ללכת היינו הולכות יחד, יושבות בבתי קפה, אבל מאז ההיריון ומאז שעברתי לגור פה הוא נהיה יותר קרוב. כשארייה נולדה זה נהיה כמו זוגיות, כל היום ביחד".
לוטי לוי (83) "מגיל 13 אני עובדת, באנו לארץ ב-48 מבולגריה, ולא היה איך להתפרנס. אמא שלי היתה תופרת והביאה אותי כדי שאתפור כפתורים, ומאז לא הפסקתי לעבוד. לסיפור החיים שלי, אנציקלופדיה לא תספיק. היו לנו חנויות, אני ובעלי עבדנו כל הזמן, והמשפחה הייתה הכי חשובה לנו. יש לי שני ילדים, בן ובת. הייתה לנו חנות בגדים, חנות ממתקים. היה בחיים אקשן, לא היינו נחים. גרנו ביפו ושם גם התחתנתי. כשהילדים היו בני 9-8 עברנו לבת ים, אחר כך עברנו לאילת ופתחנו סניף של סמי בורקס. הייתי עם הילדים כל הזמן". לבנת: "הם עבדו בחנויות וגידלו אותנו הנכדים בחנויות". לוטי: "הייתי משכיבה אותה לישון בחנות. אני זוכרת שחיפשתי פעם את לבנת למלכת אסתר, מלא אנשים הסתכלו עליה. היא הייתה תינוקת יפה, אפילו יותר יפה מארייה". לבנת: "זו פעם ראשונה שאני שומעת את זה". לוטי: "מאז שנולדה גידלתי אותה. תפרתי תחפושות והזמינו אצלי תחפושות". לבנת: "עד גיל 35 היא תפרה לי תחפושות".
לוטי: "גידלתי בחנויות גם את הילדים וגם את הנכדים, ועכשיו גם את הנינים. אלוהים בירך אותי עם הנינה הזו, אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ. אני מפסיקה לנשום ממנה. היא מהממת, ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים ויודעת יותר ממני מה חיות אוכלות ועושות. אמא שלה מלמדת אותה. אפילו שהיא עובדת קשה היא משקיעה בה הרבה. כשהיא עסוקה בפגישות בעבודה או במחשב, ושואלת: 'סבתא את יכולה לשמור עליה?', אני אף פעם לא אומרת לא. תמיד אני פה. זה הכי כיף בעולם. אמרתי לה 'תביאי ילד לפני שהרכבת תעבור, בחור יבוא אחר כך, תמיד יכול לבוא, אבל ילד בגיל מאוחר זה כבר קשה, ואני גם אהיה יותר מבוגרת ולא אוכל לטפל בילדה". לבנת: "כל המשפחה תמכה בי, וארייה מאוד מחוברת לכל המשפחה".
ארייה (2.3) לבנת: "עד גיל שנה ותשעה חודשים היא הייתה בבית, זה היה מאוד מאתגר אבל לכולנו היה קשה לשחרר אותה. תוך כדי עבדתי, אז כולם נרתמו לגידול שלה, גם בתקופת הקורונה, הרגשנו שזה מיותר לשלוח אותה. זו הייתה החלטה טובה. פחדתי שיהיה לה קשה להסתגל לגן אבל היא הסתגלה מהר. היא בגן פרטי קרוב לבית. היא ילדה חברותית, היא פורחת שם, כיף לה".
מגורים: לבנת: "גרות בראשון, בדירה בת שלושה חדרים, בשכונת רמב"ם. סבתא לוטי גרה שתי קומות מעלינו, בדירה של שלושה וחצי חדרים".
סדר יום: לבנת: "ארייה מתעוררת מאוחר, צריך לקלף אותה מהמיטה, היא תמיד אהבה לישון עד מאוחר. היא יכולה לישון עד 10. ב-7:30 אני קמה יחד איתה ומקלפת אותה מהמיטה, מארגנת אותה ואת עצמי. בדרך כלל שמה אותה בגן ב-8:00 וממשיכה ישר לפגישות או עובדת מהבית. יש לי משרד, אבל לפעמים אני נשארת לעבוד מהבית כי עד שאגיע למשרד אבזבז שעה בפקקים. אם יש פגישות רבות משתתפים אני מגיעה למשרד. יום עבודה שלי לא דומה ליום אחר, יש צילומים של כתבות, פגישות, אירוע של לקוח, פגישות עם לקוחות פוטנציאליים.
"ב-16:00 אני חוזרת לקחת אותה או שאבא שלי הולך לקחת אותה, תלוי מה יש באותו יום. אנחנו מגיעות הביתה, סבתא שלי מחכה עם האוכל שהכינה, אנחנו מאכילות אותה או שהולכות לגינה יחד". לוטי: "כל יום היא אומרת 'איפה הולכים היום?'" לבנת: "סבתא שלי אומרת שהיא ילדת רחוב. למרות שאנחנו רק שתיים זה כמו המון אנשים, כי או שחברים מגיעים אלינו או שאנחנו הולכות לחברים, תמיד באיזושהי פעולה, או שהולכות לקניון יחד, או שההורים שלי וסבתא שלי כאן, יש דינמיקה ממש כיפית, כאילו יש לי חברה קטנה בבית. היא מייעצת לי מה יפה ללבוש, מה לא יפה. היא השתתפה בפרסומת של הוניגמן. ככה זה כשבוחרים בגנים דניים. בערב אני מכינה לנו בדרך כלל חביתה עם ירקות. אני צריכה להכין כמה דברים עד שהיא אוכלת, מנסה משהו עד שהיא רוצה, היא מאוד בררנית באוכל, אבל בדרך כלל אני מכינה משהו קליל, אם אנחנו בחוץ אוכלות שם, ואז מקלחת והשכבה.
"בלילה זה הזמן שלנו, אני מתכרבלת איתה, מנשנשת אותה, אני אוהבת את זה. היא אומרת לי: 'אמא, בואי יש לך מקום תשכבי ליד ארייה', אנחנו מתחבקות והיא שרה לי שירים ומספרת לי מה עבר עליה בגן, היא רוצה למשוך את הזמן, מאוד תקשורתית. אני משתדלת שב-20:30 היא תהיה במיטה אבל זה לא תמיד קורה. היא יכולה להירדם גם ב-22:00. ואז המשמרת השנייה של העבודה מתחילה. אני עובדת הרבה בלילות. אני נהנית לעבוד מסביב לשעון, זה שונה כשאת עובדת בעסק שהוא שלך, גם כשהייתי שכירה השקעתי. זה מאתגר אותי – אני חושבת איך לפתח את העסק לעוד כיוונים, משתדלת לראות כל מיני תוכניות אקטואליה כדי להיות מעודכנת, קוראת את כל העיתונים, חושבת על אסטרטגיות ללקוחות, מה אפשר לעשות. לפעמים אני מלמדת באוניברסיטה הפתוחה, מחמש אחר הצהריים עד עשר בלילה. הלקוחות התרגלו לקבל ממני מיילים ב-4:00 לפנות בבוקר.
"התרגלתי לא לישון מאז שארייה נולדה. מספיק לי לישון ארבע שעות בלילה ולפעמים בסופ"ש אני משלימה. ארייה ישנה פעם בשבוע אצל אמא שלי. מגיל אפס הרגלתי אותה לא להיות תלויה רק בי ולישון במקומות אחרים. זה מאפשר לי ערב חופשי, לעשות ספורט או דברים שאני לא מספיקה. בהתחלה ארייה ישנה איתי, לפני כמה חודשים היא עברה למיטה שלה כי שתינו לא ישנות טוב בלילה. מבחינתה זה לא אישיו איפה היא ישנה. לפעמים באמצע שבוע אמא שלי באה לשמור עליה ואני עושה ספורט, כולם נותנים הכול כדי שיהיו לי חיים מעבר לגידול שלה. לפעמים אבא שלי לוקח אותה מהגן, ההורים שלי כבר לא עובדים. לכולם יש את מלוא הזמן להירתם לגידול שלה".
מה אוכלים? לבנת: "ארייה אוכלת את מה שסבתא שלי מבשלת. אני מזמינה אוכל או אוכלת חטיפים או חוטפת משהו על הדרך, בין פגישות. הדבר האחרון שיש לי זמן להתעסק בו הוא בישולים, אז סבתא אחראית. היא מכינה לה מרק, פלפל ממולא, אורז, עוף, פסטה".
חלוקת התפקידים: לבנת: "התפקיד של סבתא מהצהריים. אמא שלי לפעמים עוזרת במטלות הבית – כשהיא מגיעה לשמור על ארייה היא מנקה ומסדרת, אבל כשלא אני עושה בין לבין".
תחביבים: לבנת: "אני מאוד אוהבת להיפגש עם חברות, הן סוג של משפחה והיו איתי לאורך כל הדרך בהריון ואחרי הלידה. הרבה מהן רווקות ובעקבות מה שעשיתי והתוצאה שראו, חלקן בתהליך וזה כיף שאני יכולה לעזור ולייעץ לכל מי שצריכה ורוצה. ארייה היא האושר שלי, הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות, וזה מכניס אור ומשמעות לחיים. חוץ מזה אני אוהבת ללכת לים, לעשות ספורט – לקחתי מאמן אישי כדי להתמסר לזה, לטוס לחו"ל – מקווה שזה יחזור, סדרות בנטפליקס, לטייל, מסעדות טובות, לאפות עוגות ועוגיות".
לוטי: "לתפור, לבשל, לנקות". לבנת: "עד הקורונה היא הייתה הולכת למועדון של ויצו ומאז היא מפחדת". לוטי: "כשהייתי צעירה, בגיל 25-20, הייתי הולכת לשיר במקהלה של צדיקוב. עד שבעלי שהיה קנאי אמר לי 'מספיק הלכת'". לבנת: "היא אוהבת טלנובלות, בספרדית ובטורקית. יש שעות שאסור לי לבוא אליה עם ארייה כי אלה השעות של הסדרות, אבל אני כן באה. זה ממש נוח שאני יכולה כל רגע לבוא. בשנתיים הראשונות כשהיא לא ישנה כל הלילה ובכתה, העליתי אותה לסבתא והלכתי לישון שעתיים. זה מאוד עוזר". לוטי: "אני חושבת שאלוהים שלח לנו מלאך מהשמים".
מה ההורות שינתה בך: לבנת: "היא שינתה את החיים ואת האישיות שלי לטובה, הפכה אותי לבנאדם רגוע. יש חרדות שמגיעות עם האימהות, אם בעבר הייתי בלחץ, פתאום זה שם דברים בפרופורציה והבנתי מה חשוב ומה לא. מה שיכול להקפיץ לי את הלב זה רק מה שקשור בארייה, כל דבר אחר לא משמעותי מבחינתי. ההורות הכניסה לי הרבה אור ושמחה ואופטימיות, הכול נהיה יותר כיף. אני נהנית ממטלות כמו לקנות לה ולעשות לה מקלחת. השינוי היה גם ברמה הכלכלית, הייתי פזרנית ולא הייתי חושבת פעמיים אם לטוס, הייתי טסה שבע פעמים בשנה, אבל מאז שהיא נולדה לא טסתי. היום אני מעדיפה לקנות לה או לחסוך בשביל שיהיה לה, כבר פחות מרגש אותי לקנות לעצמי. הייתי בליינית, היום זה פשוט לא מעניין אותי, אני אוהבת להיפגש עם חברות אבל פחות. אני רוצה זוגיות אבל בגלל שסדר היום שלי מלא והלב שלי מלא אני לא מרגישה חלל. תיאורטית אשמח לזוגיות אבל אני יודעת שאני צריכה לעבוד יותר קשה כדי שזה יקרה, וגם אם לא תהיה זה לא סוף העולם מבחינתי".
אאוטסורסינג: לבנת: "אוכל, אני עושה הרבה משלוחים, גם מהסופר. כל מה שאפשר להזמין אני מזמינה, בגדים לילדה ולי או מוצרי פארם כדי לחסוך כמה שיותר זמן".
ערך מרכזי בבית: לבנת: "משפחה, הכי משפחה שיש. חברות. אהבת הזולת. לארייה יש אינטליגנציה רגשית גבוהה והיא תמיד ניגשת למי שעצוב ובוכה. אנחנו תמיד עוזרות למי שצריך. אני מאמינה בקארמה, ללכת לישון שלמה עם עצמך ולא לדרוך על אחרים כדי להשיג דברים, וזה תמיד מוכיח את עצמו וחוזר בגדול, גם בעסקים. זו הסיבה שאני בקשר מעולה עם לקוחות ומעסיקים לשעבר, בסוף הדברים מתחברים וחוזרים, פשוט להיות בסדר עם כולם".
מה בסל רגשות האשמה: לבנת: "באופן מפתיע הכי לא מרגישה אשמה. מניחה שאולי זה יגיע בהמשך כי אימהות תמיד מלווה ברגשות אשם, אבל אני שלמה עם הדרך והתוצאה והחיים. אנחנו מאושרות וטוב לנו. מגיל אפס תמיד סיפרתי לה מה יש לנו במשפחה וזה פשוט לא אישיו, כי בשבילי זה לא אישיו. אני ישר מספרת על זה בפתיחות ומרגישה שזה ההישג הכי גדול שלי בחיים. בתפיסה שלי יותר מפחיד לרצות משהו ולא לעשות כלום עם זה. מבחינתי, ברגע שאתה רוצה משהו לך ותשיג אותו אחרת יהיו המון חרטות בהמשך, ולא רציתי לוותר כי זה מלחיץ. גם זוגות נשואים, כשמביאים ילד, זה חדש והולך לשנות את החיים. זו בעיניי משמעות החיים".
כמה משתכרים: לבנת: "בגלל שאני עצמאית זה לא קבוע ומשתנה, אבל אני מרוויחה ממש טוב, הקטע הכלכלי ממש לא אישיו".
לאן הולך הכסף: לבנת: "לארייה, חד משמעית. אני נהנית להוציא עליה כסף". לוטי: "אין צעצוע שאין לה, אין ילד שיש לו כל כך הרבה בגדים". לבנת: "זה אחד התחביבים – לקנות לה, לקחת אותה, שתיהנה, אני יודעת שזה לא כזה חינוך טוב. אמרתי לסבתא שאני משקיעה את הכסף בבורסה כדי שיהיה לה ובשביל לצבור חוויות. אני מתכננת שנצא לחופשות ולהכניס אותה לאורח חיים שהיה לי לפני שהיא הגיעה. אז הכסף בעיקר הולך לכיף ולדברים בשבילה ולוולט".
מסכים? לבנת: "כן, חד משמעית. אין ברירה. בגלל שאני עצמאית ואין לי שעות עבודה מסודרות, לפעמים יש לי שיחות ולקוחות בארה"ב. ארייה חשובה לי וגם הקריירה והלקוחות שלי חשובים לי, ואני מנסה למצוא את הדרך לאזן ולפעמים הפתרון הוא מסכים. היא יושבת חצי שעה ואני עובדת, זה לא מומלץ אבל חיות בשלום ומשתדלת שיהיו תכנים עם ערך. היא יודעת את האלף-בית, ABC, מספרים – את כל אלה למדה מסרטונים. היא קולטת נורא מהר ואוהבת את זה".
על מה מתווכחות: לבנת: "אני וסבתא רבות בעיקר על דברים שקשורים בטיפול של ארייה. אני מתעצבנת שהיא מביאה לה לחם עם שוקולד ועוגיות, ואומרת לה שזה לא בריא, ולא משנה כמה אסביר היא אומרת לי: 'בבית שלך תביאי לה מה שאת רוצה'. חוץ מזה היא מכריחה אותה לאכול ואני מתעצבנת". לוטי: "היא לא נותנת לה מספיק לאכול". לבנת: "ארייה עושה הרבה בעיות עם אוכל וסבתא שלי מצליחה לתת לה לאכול. אנחנו רבות גם על כך שלדעתה אני לא מלבישה אותה מספיק חם כשקר בחוץ, חוץ מזה אין לנו סיבה לריב".
משבר אישי: לבנת: "כשסבא שלי נפטר. הוא היה כמו אבא, לא כמו סבא, ונפטר בפתאומיות מדום לב וזה היה הלם לכולם, בייחוד לסבתא שלי. אמא שלי חלתה לפני כמה שנים, זה גם היה משבר בשבילי". לוטי: "50 שנה עבדנו יחד מהבוקר עד הלילה. נפגשנו בים, הייתי משחקת מטקות והוא אמר לי 'אני יכול להיפגש איתך?' אמרתי לו שעכשיו אין לי זמן אני משחקת, אחר כך. הייתי בת 18 והיה לי חבר. הוא נפטר לפני שמונה שנים". לבנת: "סבא שלי היה מדהים כמו סבתא שלי בדיוק. הוא היה אוסף את כל הנכדים מהצבא, כל מי שהיה צריך לצאת הביתה הוא היה מביא אותו כדי שלא ייסע באוטובוסים".
קורונה: לבנת: "לא היינו לבד אף פעם. בסגר הראשון הלקוחות עצרו את כל הפעילות. אבל מהר מאוד הבינו שזה לא סוף העולם והחיים ממשיכים, ועסקים צריכים לקדם את עצמם ויחסי הציבור חייבים להמשיך, וזה לא רק חזר אלא התגבר. לשמחתי, לא רק שהלקוחות נשארו, נוספו חדשים בכל מיני תחומים כמו תיירות ופיננסים. הגידול של ארייה בתקופה הזו התחלק בין סבתא שלי להורים שלי. בסגר הראשון סבתא שלי הייתה איתה יותר". לוטי: "מאז הקורונה הכול נראה לי אותו דבר. אני לא יודעת איזה יום ואיזו שעה, הכול אותו דבר".
סופי שבוע: לבנת: "בדרך כלל בימי שישי אנחנו הולכות לארוחת ערב אצל אמא שלי או אוכלות עם חברים, יש לי המון חברות עם ילדים בגיל של ארייה או גדולים יותר, והצלחתי לאסוף אנשים שעד היום אני בקשר מדהים איתם. אנחנו מוזמנות כל הזמן ורק צריכות לבחור. בשבת אני הולכת לבקר את סבא שלי מצד אמא. ואחרי זה אנחנו נפגשות עם חברים או עם אחי ואשתו והילד שלו, הולכות לפארק או מטיילות. המון חברים והמון משפחה".
הזמן המועדף במהלך השבוע: לבנת: "סופי שבוע כשאני יכולה להיות איתה ולעשות איתה דברים כיפיים ולא להיות טרודה מענייני היומיום. אני אוהבת את הלילות לפני שהיא הולכת לישון ובבקרים כשהיא מתעוררת. לפעמים אנחנו מאחרות לגן כי אני מנשנשת אותה 20 דקות במיטה. זה הזמן שהיא נותנת לי לחבק אותה".
לוטי: "כשאני לא עם ארייה אני נפגשת עם החברות לכוס קפה, לפעמים נפגשת עם הנכדים האחרים שלי, מדברת הרבה בטלפון, רואה סדרות. לא משעמם לי".
זמן איכות משותף: לבנת: "רוב הזמן ארייה איתנו, אנחנו מדברות כל הזמן בטלפון, סבתא כל הזמן יודעת איפה אני ומה אני עושה. אני מטפלת לה בתשלומים, בירוקרטיה, קופת חולים, תרופות. כל מקום שהיא רוצה שאני אבוא איתה אני איתה". לוטי: "יד רוחצת יד". לבנת: "אנחנו כמו מרב מיכאלי וליאור שליין, זה מתכון שעובד".
זיכרון משפחתי נעים: לבנת: "הלידה של ארייה, שתינו בחדר לידה, 24 שעות כמעט, סבתא שלי הייתה הבנאדם הראשון שראה אותה, חוויה משותפת ומרגשת לשתינו". לוטי: "ארייה בשבילי היא עולם ומלואו, היא הביאה לי חיים. בלידה הייתי במתח, בלעתי את הדמעות כדי לא להתפרץ בבכי. הבאתי אותה לאחות כדי להשכיב אותה, האחות שאלה אותי 'מי את?' אמרתי שאני הסבתא רבתא והאחות התחילה לבכות ואמרה שלא ראתה דבר כזה, שסבתא רבתא מביאה את הנינה שלה אחרי הלידה".