"פעם אחר פעם ציפייה ואכזבה, זה סוג של מוות כל חודש"

ערבה גרזון רז (37) נשואה ואימא לשני ילדים, עצמאית, מנהלת קהילות אונליין ויזמת חברתית. "אחרי הצבא נסעתי לטייל בדרום אמריקה, שם עלה הרעיון הראשון למיזם חברתי - איך לקדם מרחב ציבורי קהילתי, הסלוגן היה שזרים הם חברים שעדיין לא נפגשו. כתבתי פוסט בפייסבוק ב-2008 שנהיה ויראלי, וככה התחלתי לקחת רעיון מאפס ולראות אותו מתממש. במקביל למדתי להיות מורת דרך, היום אני כבר לא עוסקת בזה. אני מנהלת את קהילת "משחקות באש", המונה 21,000 אנשים, זו קהילה של גברים ונשים שעוסקת בנושאים נפיצים של מגדר ומיניות, יחסים וחיבורים. בנוסף מנהלת את מיזם מונטס - מועדון משקיעות של נשים. מונטה היא האלה הרומית של הכסף, זהו מיזם לעידוד של נשים להיכנס לשוק ההון, וזו קהילה של נשים שמתרגלות שיח פיננסי על כספים והשקעות. הקהילה הזו מונה עשרות נשים מכל הארץ, קיימת כבר שנתיים מאז הפיילוט. בנוסף, יש לי בלוג שנקרא אישווה - אישה שווה, שוויון של נשים מעסיק אותי והבנה שכסף הוא מפתח בקידום נשים, שאנחנו יכולות לדבר עד מחר על שוויון ואם לא נבין בכסף שלנו ואם לא נדאג לדבר הזה, נמשיך לצעוד במקום".

אלון גרזון רז (40) נשוי לערבה ואב לשני ילדים, מייסד המיזם "שומרי האש" להקמה וליווי מעגלי גברים ברחבי הארץ. "עד לרגע שבו הכרתי את ערבה, הייתי בקריירה צבאית. התגייסתי ב-2001 והייתי בצבא עד 2010, מ"פ במסלול קרבי בשריון, סיימתי את הקריירה הצבאית עם משבר משמעותי, הכרתי את ערבה ואז עשיתי תהליך אישי עם פסיכולוג כמעט שלוש שנים. ב-2011 חבר הזמין אותי לשיווה  - פסטיבל שקיים כבר 20 שנה, שיווה זה פסטיבל של גברים ויש שם סדנאות להתפתחות אישית ומעגלי גברים - שמעתי על זה בפעם הראשונה שם. חיפשתי לעצמי מעגל גברים כדי לקחת את מה שחוויתי בשיווה ולא מצאתי, אז פתחתי קבוצה וצירפתי אליה כמה חברים, התחלנו להיפגש ומאז אנחנו נפגשים כבר 6 שנים ביחד, פעם בשבועיים. לפני 3 שנים חבר ביקש שאעזור לו לפתוח מעגל גברים, וכך נולד המיזם. היום פתחתי יותר מ-20 קבוצות של מעגלי גברים ברחבי הארץ. בחצי שנה האחרונה הצטרפו אליי מנחים ושותף למיזם הזה, בנקודת הזמן הזו אנחנו מלווים 7 קבוצות במקביל מלבד ה-20 שנפתחו עד היום, הרעיון הוא ליצור רשת ארצית של מעגלי גברים וקהילה של גברים שרוצים לשנות את השיח ואיך שהם חווים את החיים, את האוטומט שלימדו אותנו כגברים, ולעשות התאמה ושינוי לעידן הנוכחי, גם בזוגיות עם העידן הזה שעמוסים בקריירה משני הצדדים, ואיך מאזנים את זה ויוצאים מהדפוס של הגבר החזק שמראה כלפי חוץ סיפור מסוים ובפנים אנחנו חווים עצב. התמה המרכזית זו הפריסה הארצית, שיהיה קרוב לאנשים הביתה. בשונה מהרבה מעגלי גברים, זו לא קבוצה טיפולית אלא פגישה חברתית פעם בשבוע, שבה פשוט מסכימים לדבר על החיים באמת. אחד המשתתפים אמר פעם במפגש שזה לא מרחב טיפולי אבל כן מרחב מרפא. המנחים לא מוסמכים לטפל וגם התמה של המפגש ואופן השיח בו הוא לא באווירה טיפולית. אך עולים שם דברים מורכבים, אנשים באים ומדברים על הפוסט טראומה אבל לא רק, מדברים על חיי היומיום ומה שקורה לי בין מפגש למפגש, איך אני דמיינתי שהחיים שלי ייראו ומה שקורה בפועל ואיך אני מקרב בין מה שדמיינתי למציאות. מסכימים לדבר את מה שאני מרגיש וגם את ההצלחות, הקשיים והתסכולים. יש צורך בזה. הקורונה חשפה את העובדה שאנשים נמצאים בבדידות מאוד קשה, כשגבר במתמודד עם משהו לא היה לו עם מי לדבר ויש אנשים במעגלים שמדברים פעם ראשונה על מה שעובר עליהם, נושאים שהם לא מדברים עליהם עם בת הזוג או ההורים או עם חברים מהצבא. לומדים שם תקשורת חדשה, להקשיב, לדבר ולשתף. יש לנו מלא עדויות על מה שזה עושה בחיים".

נשואים: אלון: "נפגשנו על מדים בצאלים, אני היית בסוף הקבע במפקדת של חיל השריון, הגעתי לחנוך גדוד מילואים בצאלים שבמקרה היה גדוד של חבר טוב שלי". ערבה: "הייתי קצינת ת"ש צעירה ששיבצו אותה לגדוד שריון, לא היה לי מושג מה זה אומר, נכנסתי לאימון בצאלים, 5 ימים בשטח אני ועוד בחורה אחת עם מילואימניקים, ובסוף עושים סיכום אימון של כל הקצינים. אלון התיישב לידי ואז נאנחתי כי כבר היה לי משעמם ומיצתי את הסצנה והוא כתב לי על המחברת "מה זו אנחת הייאוש"? וכל שאר הסיכום התכתבנו על המחברת ובסוף שאל אותי אם אני רוצה קפה מתישהו. אז כן, התחלנו בהתכתבויות אבל במחברת, זה היה ב-2009."  אלון: "אחרי חודשיים עברנו לגור ביחד בדירת חדר בקיבוץ, ערבה למדה להיות מורת דרך בבית ברל". ערבה: "התחלתי להיות שם מטפלת בגנים ברמת הכובש, קיבלתי יחידה קטנה ואלון גר בלב תל אביב ואמרתי לו שלתל אביב אני לא מגיעה אז הוא בא איתי לקיבוץ". אלון: "אני הייתי בראש צבאי וכל החברים שלי במקביל אליי היו נשואים. אחרי כמה חודשים לפני שהשתחררתי, בחופשה האחרונה של הצבא, הצעתי לה נישואים, אחרי 11 חודשים ביחד. הירח דבש התחיל בשביל ישראל, חודשיים הלכנו עם תיקים על הגב". ערבה: " זה היה אחלה גיבושון, החוויה של ללכת את הארץ. התחתנו יום לפני ראש השנה ושבוע אחרי זה יצאנו, סיימנו בנובמבר ואז נסענו להודו, תאילנד וניו זילנד". אלון: "זה היה מסע רוחני בהודו 4 חודשים עם ויפאסנה ביחד, יוגה, התפתחות מואצת. זה היה שינוי כיוון מאוד רדיקלי".

מגורים: אלון: "פרדס חנה. בבית שלנו, גרים כאן שמונה שנים, כשחזרנו מירח דבש גרנו ברמת הגולן חצי שנה, עבדתי בחקלאות וערבה הייתה מורת דרך, לערבה היה מבודד מדי מהחיים ומשם עברנו לעתלית וגרנו שם 3 שנים, בעתלית הכרנו כמה חברים התחילה להתגבש חבורה ועברנו כולנו יחד לפרדס חנה, כי בעתלית היה בית ספר אחד ושמענו על הרבה אלטרנטיבות חינוך, שנינו באים עם חוויות בית ספר שלא היו טובות, ורצינו לתת לילדים שלנו מסגרות טובות, וגם שמענו על מלא דברים קהילתיים שקורים כאן".

ילדים: דריה (9) אלון: "עברה כל מסגרת אפשרית כאן, מאנתרופוסופי לגן דו לשוני מכפר קרע, בכיתה א' חזרה לבית ספר רגיל ממלכתי, ואז העברנו אותה לבית ספר דיאלוגי, שנמצא בסקלה הרדיקלית של החינוך הדמוקרטי, בו הילד בוחר את הלו"ז שלו ותחומי עניין, אם הוא נכנס לשיעור או לא, לחנך את הילד מגיל צעיר לחופש שלו ולבחירות שלו". ערבה: "בשנה הקרובה היא חוזרת לחינוך הרגיל. מה שהרגשנו היה שבחינוך הממלכתי זה לא שהיה לה רע אבל היא לא פרחה שם, יש לנו ילדה יצירתית, שאוהבת להופיע ולכתוב ולהושיב אותה 6 שעות מול אנשים לא מעניינים, בסיטואציה חברתית מורכבת מרגיש לנו שזה מכבה אותה. אבל גם חופש רדיקלי לא באמת מצמיח, הוא לא באמת לוקח את הכשרונות שלה ועוזר לפתח. זה קשה להיות בחופש רדיקלי גם לנו כמבוגרים". אלון: "אנחנו לא מורים והינוך הזה דורש מעורבות הורית, להיות מעורב במה שהיא לומדת ובמה שלא, יש הרים שהם על העניינים, יודעים בדיוק מה קורה, ואנחנו לא כאלה". ערבה: "היום כדי שהילדים יקבלו חינוך טוב, ההורים חייבים להיות מעורבים, בין אם זה חינוך רגיל או לא. אנחנו כל הזמן מחפשים את הדבר הנכון, לא רוצים להתפשר, המסגרת הממלכתית בהינתן שאנחנו לא שואפים למצוינות, אז אנחנו יכולים לפלטר את הדבר הזה אבל כן שידרשו ממנה ושתדרוש מעצמה".

שני כלבים: דון ובלה. אלון: "דון איתנו 9 שנים, לפני שדריה נולדה ובלה 7 שנים".

דולב (3.5) אלון: "בשנתיים האחרונות בגן יער, שזו ממלכה קסומה ואני שמח שהוא חווה אותה ובשנה הבאה הוא עולה לטרום טרום חובה בגן ממלכתי".  

סדר יום: אלון: "הבוקר מתחיל בספורט. בחודשים האחרונים ערבה יוצאת לרוץ עם חבורת בנות, בשני ורביעי ואני יוצא לריצות בראשון, שלישי וחמישי, משתדל לעמוד בזה, הרבה פעמים אני חוזר ממעגל מאוחר ואז זה מאתגר יותר, בשש אחד מאיתנו יוצא לריצה והשני מגרד את הילדים מהמיטות, מכין ארוחת בוקר. לי יש שגרת בוקר של כתיבת דפי בוקר - לכתוב את המחשבות שעולות בבוקר, התודעה שלנו יותר נקייה משאר היום, אני עושה את זה אחרי הריצה, גם בבקרים שערבה יוצאת, הילדים אוכלים ארוחת בוקר, אני כותב, זה הזמן שלי והמקום שאני נותן בדפים לחלום את הדברים הגדולים והדברים שבמהלך היום אני לא מאפשר לעצמי. הבית שאנחנו גרים בו זה בית שכתבתי אותו בדפי בוקר וזה הגיע. זהו שטף תודעה מה שעולה עולה, מקום לחלום וליצור את המציאות שאני רוצה. אח"כ מפזרים את הילדים במסגרות. במוצ"ש בשבועות האחרונים יש לנו ישיבת לו"ז לשבוע: מי עושה ומתי, היומנים שלנו משותפים אני רואה מתי הפגישות שלה. אחרי שאחד מאיתנו מפזר את הילדים, יושבים לעבוד. אנחנו עובדים מהבית, כל אחד בפינה שלו, לערבה יש משרד בממ"ד בתוך הבית, ויש לנו בחצר יורט אז אני שם. דריה לא הייתה בצהרון השנה וחזרה באחת ואחד מאיתנו היה אוכל איתה ודולב חוזר אחרי צהרון. אחת הסיבות שהם עוברים למסגרות ממלכתיות היא בגלל שהן קרובות לבית כי השקענו המון זמן בהסעות ופיזורים בתוך פרדס חנה, זה היה סיפור של בין חצי שעה לשעה בבוקר ובצהריים. אנחנו שני עצמאים שמנסים לשתות עוד זמן עבודה וג'ינגול ומתח בין לבלות זמן איכותי משפחתי ביחד לבין לעשות תורות מי עם הילדים. כשדולב חוזר מהגן יש לו חצי שעה זמן מסך והרבה פעמים אנחנו נפגשים עם חברים, עושים ארוחת ערב משותפת. אין לנו לו"ז קבוע חוץ מחוג ריקוד של ימי רביעי, בשלישי סבא וסבתא באים, ובראשון דריה בכדורגל, הוקמה פה קבוצת בנות".

מה אוכלים בבית? אלון: "התזונה בעיקר טבעונית, שנינו היינו טבעונים המון זמן, ערבה טבעונית לגמרי ואני ככה חזרתי לאכול בשר בשנה שנתיים האחרונות. בבית אין חלב אבל יש ביצים, ובשר מדי פעם אבל לרוב אוכל מחוץ לבית. ערבה: "אלון הוא היותר טוב בבישולים, וזה שעושה את זה יותר בתשוקה אני עושה את זה כדי שיהיה לנו מה לאכול".  

חלוקת התפקידים: אלון: "בכלים אני מעמיס את המדיח וערבה מפזרת, אני לא אוהב פיזורים, בכביסות ההסכם שאני עושה כביסות וערבה מפזרת אבל אם אהיה כנה עם עצמי זה מיקס או שאני עושה או שהיא עושה, ערבה אחראית על הקניות".

אאוטסורסינג: ערבה: "הייתה לנו מנקה הרבה זמן ומטעמי תקציב זה עכשיו עלינו, בגדול זה עליי, ואני לא סובלת את זה (צוחקת)". אלון: "מאז שהאאוטסורסינג ירד אנחנו מדשדשים זה עוד לא מוסדר, כמה חודשים כבר".

מטלות הילדים: אלון: "לדריה יש 2 מטלות קבועות היא מוציאה את הפסולת למחזור החוצה ושואבת את הבית שלוש פעמים בשבוע. זה לא עובד חלק כמו שזה מצטייר, אבל אנחנו עובדים איתה על זה".

תחביבים: אלון: "אנחנו פריקים של התפתחות וסדנאות, שמה השקענו את רוב המשאבים והזמן שלנו, ערבה מאוד אוהבת לרקוד אני מאוד אוהב את הים והתעסקתי כמה שנים בכל מיני ספורט ימי, גלישת רוח בעיקר, זה קצת הוזנח בשנים האחרונות". ערבה: "אני לא יוצאת בתדירות שהייתה רוצה לרקוד. דריה לומדת כדורגל וריקוד".

משבר אישי: אלון: "החלק האחרון בצבא היה משבר משמעותי, סיימתי את תפקיד המ"פ במשבר באמצע תפקיד, וזה הוביל אותי לסיים את השירות בצבא, אני דמיינתי קריירה צבאית עד הפנסיה להיות מג"ד הייתי במסלול הצבאי. לפני שהייתי מ"פ למדתי שנתיים בתכנית לימודים למגדים, עשיתי תואר ראשון וקורס מ"פ תוך כדי וכשחזרתי לשטח אחרי שנתיים באזרחות היה לי מאוד קשה לחזור, זה מאוד השפיע עליי, התפקוד שלי לא היה טוב. החלטתי להשתחרר, המתנה הכי גדולה מהצבא היה הטיפול הפסיכולוגי, כלוחם אני זכאי לטיפול, ונכנסתי לתהליך ארוך שהתחיל וגלש להרבה מטענים ודברים שסחבתי מהבגרות והבית, וזה אפשר לי לעשות תהליך עומק מאוד רציני עם עצמי.

בנוסף, יש הפרש של שש שנים בין דריה לדולב. עם דולב עברנו 3 שנים של טיפולי פוריות, ואני יכול להגיד שהחוויה כגבר בתוך זה היא לא פחות מורכבת ממה שאישה עוברת, יש המון קושי ובדידות בתוך זה, יש המון התייחסות ומענה שנשים מקבלות אבל בעצם גברים לא מקבלים שום התייחסות, ברמה שהיינו נכנסים למרפאת פוריות ואומרים לערבה: מה שלומך? איך את מרגישה? ואני שקוף לגמרי. הרגשתי מאוד לבד למרות שהיה לי את המעגל גברים, שתמך בי, אך כשאתה לא בחוויה כזו אתה לא מבין, חודש אחרי חודש הציפייה והאכזבה, זה סוג של מוות כל חודש. היום זה עולם שהולך ומתפתח יש קהילה של גברים בקבוצת פייסבוק, גברים בטיפולי פוריות".

ערבה: "משבר מענין ובעל ערך סביב הלידה של דולב היינו אחרי טיפולי פוריות, וגם אלון יצא לחופשת לידה ביחד איתי, ופתאום שנינו בבית, אז הוא עבד בתור נגר והיה מחוץ לבית, ופתאום הוא בבית והיינו בתקופה של משבר, ואז להיות בבית עם תינוק קטן ושתי דעות היה מאוד טעון, המשבר הוביל אותנו למטפלת שלנו, מזל ממש שיש מטפלות זוגיות טובות בעולם, שעוזרות לצלוח משברים ורגעים שהם מרגישים לבד וכל צד מרגיש פגוע ופוגע. וככה בילד השני למדנו איך לתקשר ואיך להבין את תפיסת העולם של השני, להתקרב, וזה היה ממש קפיצת התפתחות משמעותית עבורנו. עם דריה אני הייתי האימא בפול טיים, אלון היה בתפקיד תובעני בנגריה היה מגיע מאוחר, גם אז היו הבדלים בתפיסות ומבחינתי אני האוטוריטה, ולאלון היה חשוב גם שיהיה לו סיי, אם לתת אקמול או לא, הרדמות עם ציצי בלי ציצי, אחרי הילדה הראשונה לא היה לנו כלים ולא היינו מלווים והתנגשנו, וזה עבר אבל במשבר אחרי שדולב נולד כבר היו לנו כלים והיה מרחב לתקשר את הדברים הקשים במרחב בטוח. כשיש כלים אפשר לעבור משבר שהוא יצמיח אותנו ויאפשר לנו להעמיק ולהביא את עצמנו יותר. המשבר השני אולי נחווה קשה יותר אבל היה משמעותי בצמיחה המשותפת שלנו".

קורונה: אלון: "בהתחלה זה היה מוזר ולא ברור, אבל הביא איתו שינויים מרעננים. בסגר ראשון היינו כל הזמן ביחד, לשמחתינו יש שדות ממש קרוב לבית והיינו מבלים המון בטיולים בחוץ עם הילדים. פסח הוא מופע רב משתתפים בשתי המשפחות שלנו, ולעשות אותו בפורום מצומצם ובזום עם משפחה היה מוזר אבל גם מאוד מחבר ביננו, אפילו כתבנו שיר על הסגר והקלטנו את עצמנו, זה היה עיבוד חדש לשיר יאסו. בסגר השני, תוך כדי הקורונה ראינו בית בשכונה ליד, בית שמשקיף לשדות, בהתחלה חשבנו שאין סיכוי, אבל בסוף קנינו אותו ועברנו. זו היתה עסקה ממש טובה ומשתלמת ושדרוג באיכות החיים שלנו לעומת הבית הקטן שגרנו בו. את הסגר השני עשינו כבר בבית גדול ומרווח עם חצר גדולה ולצד שכנים חדשים. בסגר השלישי, עד הקורונה עבדתי בנגרות ובמקביל התחיל עניין סביב מעגלי הגברים. חוץ מזה היה לי חלום להיות אבא במשרה מלאה. כשהגיע הסגר השלישי המצב היה שערבה הרוויחה יותר ממני והחלטנו שאני עוזב את העבודה ועובר להיות עם הילדים, דולב היה אז בן שנה וקצת, ואני החלטתי שאני לא חוזר יותר לנגרות. הייתי כמעט שנה בבית, זה היה מאתגר בהתחלה אבל גם היה הגשמת חלום".

ערבה: "הקורונה הייתה המתנה הכי גדולה שהמשפחה שלנו קיבלה. בתוך הכאוס, החוסר וודאות, הבלבול בעולם החיצוני, בעולם הפנימי שלנו פרחנו. דולבי היה בן כמה חודשים ודריה הייתה בת 6 ופתאום היינו רק אנחנו, היה לנו זמן ביחד, היה לנו את השדות מסביב. היה לנו את הלגיטימציה להאט ולשהות ולהירגע. לפעמים אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לסגר, לזה שכוח חיצוני אומר לי להאט. בנוסף, אני התחלתי לעבוד בסטארטאפ ואלון עזב את העבודה שלו כנגר כדי להתמסר להיות עם הילדים וזו הייתה מתנה אמיתית".

ערך מרכזי בבית: ערבה: "מאוד מאמינים בהם וסומכים עליהם, יש הורים אחרים שיכולים לראות את זה כהזנחה אבל אנחנו רואים אותם מטפסים על סולם וגאים בהם ומעודדים אותם, מאמינים בזה שיש לנו ילדים בריאים וחכמים ושיש לתת להם את הביטחון להתהלך בעולם ולקחת סיכונים, ללמוד וליפול ושוב ללמוד". אלון: "תקשורת היא מה שמוביל אותנו מאוד, לדבר על הרגשות בעיקר עם דולב לעודד אותו להגיד מה הוא מרגיש ומה הוא חווה. הוא בן ואני רואה את עצמי כאבא שאומר לו: "אתה עצוב"? בודק את הרגשות את מה שהוא מרגיש וגם דריה שהיא עוד רגע בת 10 יש לנו שיחות מאוד משמעותיות ועמוקות על החוויה שלה ומה שהיא מרגישה, אני רוצה לעודד אותה לספר לנו ולשתף במה שהיא עוברת". 

מה בסל רגשות האשמה: ערבה: "אני כמעט מתנגדת לרגשות אשם, אני רואה הורים מסביבי טובעים בזה ואני בגישה שאני עושה כמיטב יכולתי בתוך התנאים, התרבות, הכלים שיש לי, וכל עוד אני מנסה לעשות כמיטב יכולתי זה מספיק. היום התחילה קייטנה ובגלל שלדריה לא ברור באיזה בית ספר תהיה, היא הייתה בבית, אלון חווה רגשות אשם שלא סידרנו לפני כן את הדברים מול הרישום. הוא אמר לה שהוא חווה רגשות אשם ואני העברתי נושא כי לי קשה להיות שם". אלון: "מבחינתי סוחב שני דברים על אשמה, הראשון שאנחנו כהורים לא מספיק מתוכננים, ואז הרבה דברים קורים ברגע האחרון וזה יוצר בחוויה של הילדים חוסר וודאות עד הרגע האחרון, והדבר השני מעצם היותנו שני עצמאים גם בזמן שאנחנו מקדישים להם, שזה לסחוט ממני עבודה עד הקצה וחייבים להספיק מלא דברים וגם מבחינה כלכלית, אני רואה ושומע שלא רק עצמאים אלא הרבה אנשים עוברים תקופה מאתגרת וזה המקום של להעניק לילדים את כל מה הייתי רוצה להעניק להם מבחינה חומרית, שאני אוכל לתת להם מבלי לעשות חשבון, אבל אלו חיי עצמאים, להיות בנוכחות ושהראש לא יפליג לעבודה כל הזמן".

כמה משתכרים: אלון: "זה משתנה בתקופות". ערבה: "25,000 ביחד".

לאן הולך הכסף: ערבה: "הכסף הולך למשכנתא, חינוך, ילדים, אוטו, הוצאות שוטפות. אנחנו לא מספיק מנוהלים אבל אני יותר מעורבת בחשבון ורואה מה קורה".

מגבילים בזמן מסך: אלון: "לדולב יש חצי שעה ביום, לדריה יש טלפון". ערבה: "שעה וחצי בימים כתיקונם. לא בחופש בגדול ולא מאז שעברה לאייפון, לפני זה הייתה באנדרואיד עם פמילי לינק ואז הייתה לנו יותר שליטה על הזמן בעיקר. אנחנו מסתכלים מדי פעם אבל אין את האפשרות באפל כמו באנדרואיד שהטלפון ייכבה".

על מה רבים: אלון: "יכולים לריב על זה שאני רוצה להביע משהו רגשי וערבה מביאה את זה לשיח תכלס. יש היפוך תפקידים מבחינה מגדרית, אני גבר רגיש יותר. אנחנו יכולים לריב על משאבים, זמן".

קווים אדומים: אלון: "שפה, לקלל, ושיח שהוא לא מכבד". ערבה: "גם להרביץ זה לא משהו שקורה אצלנו,  שיח מזלזל לא עובר".

מפלס עצבים: ערבה: "הגבולות שלי יותר גמישים, לפעמים מעצבן שאם אני אומרת משהו פעם אחת זה לא קורה, ואז שומעים בקול שלי שהגעתי לנקודה שדי, ורק אז הם שומעים, זה מעצבן. בעיקר בסוף יום, בלילה, מרגישה שהמיכל שלי רחב להכיל ובלילה בסוף היום נמאס לי עם עוד ליטוף ועוד בקשה". אלון: "בלגן יכול להטריף אותי, כשהבית מבולגן אני עצבני, כשנוגעים לי באוכל ודוחפים לי מזלג לצלחת. בזמן האוכל לא יכול שיגעו בי, בגלל הפרעות קשב וריכוז. אני אוהב מגע וקרבה אבל בזמן האוכל הילדים יודעים שלא נוגעים בי".

סופי שבוע: אלון: "לרוב עם הרבה נסיעות, ההורים של ערבה גרים במבשרת ציון וההורים שלי במשגב בכרמל ואנחנו הרבה על הקו של ההורים, ישנים שם. יש לנו שני כלבים ותמיד צריכים למצוא להם סידור בסוף שבוע".

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: "אלון אני מאוד אוהב את יום ראשון בבוקר, יש לנו הרגל בוקר ביום ראשון, מורידים את הילדים ועושים שעתיים הליכה בים, אני וערבה ככה מתחילים את השבוע שלנו, משתדלים להקפיד כי זה פותח את השבוע אחרת, בזמן זוגי וזמן להתכוונן ולספר אחד לשני בשפת פרדס חנה לשים כוונות לשבוע, מה הייתי רוצה שיקרה, ובאיזו אווירה הייתי רוצה להיות במהלך השבוע". ערבה: "אני מאוד אוהבת את ימי שישי, בערב אצל המשפחה או פה תמיד מארחים חברים עושים קבלת שבת וזה זמן להיות ביחד רגע ולהירגע, אין ספק שסופי שבוע ושישי בערב".

זמן איכות זוגי: ערבה "עשינו תוכנית שנקראת "מנדייס" שיצרו אותה זוג מפרדס חנה והרעיון לקבוע יום קבוע של דייט זוגי בערב ואז זה מתחלק שבוע שבוע - שבוע אחד אני מבשלת ארוחת ערב וזה כולל ממש ארוחה ולהכין פעילות תוכן, ופעם בשבועיים את מגיעה כאורחת ולא צריכה לדאוג לכלום, ויש בזה משהו של נתינה מוחלטת או קבלה מוחלטת וזה עשה לנו ממש טוב, אנחנו עושים את זה כבר 3 חודשים. היום משתנה אבל מקפידים על פעם בשבוע".  

זיכרון משפחתי נעים: אלון: "היינו פעמיים בארה"ב, פעם רק עם דריה, אח של ערבה גר בהוואי פינינו חודשיים מהחיים עם דריה ועשינו 21 יום טיול קרוואנים בחוף המערבי, לקראת סוף הקורונה נסענו לחודש והארכנו בגלל הקורונה, אז נשארנו בחגים חודשיים בהוואי וזה היה מדהים ממש". ערבה: "הילדים שלנו הכי מדהימים אחד לשנייה, מאוד אוהבים לשחק אחד עם השנייה וכייף להם ביחד, דריה מאוד דואגת לדולב והוא מעריץ אותה ועושה מה שהיא עושה וזה לא מובן מאליו, ויש המון רגעים, לראות אותם משחקים, כשהיא בונה לו בית מקרטון ענק שנשאר והם משחקים או עושים רכבת, בסוף מבחינתי זה לא לנסוע רחוק כמו לראות אותם שהם אחים אוהבים".