"גם כשאנחנו בדייט, אנחנו חושבים על הילדים"

איסלאם ג'מאל (37) נשואה ואימא לחמישה ילדים. "למדתי סיעוד ולא עבדתי בזה. כשהבת הבכורה נולדה החלטתי לתת את החיים שלי לילדים שלי, להשקיע את המאמצים בגידול ילדיי. אחרי כעשר שנים התחילו בן זוגי והמשפחה לעודד אותי לחזור לשגרת הלימודים ואפילו ללמוד תחום נוסף, שיהיו לי שני תחומים בכיס. התחלתי לחפש מה אפשר ללמוד והגעתי לאוניברסיטה הפתוחה. למדתי תואר ראשון במדעי החברה והרוח, הלכתי למסלול הזה אחרי שהתייעצתי עם היועצת של האוניברסיטה שאמרה לי שזה פותח הרבה אופציות. התחלתי בלימודים, לא היה לי קל בכלל, קשה להיות אימא לחמישה בני 2-12 וגם סטודנטית. לא חשבתי לעבוד בסיעוד למרות שאני מתחברת לזה, בעלי במקצוע ועובד משמרות. למדתי את לימודי התואר שלוש שנים, במקביל להיותי אימא. סיימתי שנה של הוראת חינוך מיוחד במכללה בסכנין, ולומדת הוראה מתקנת ואבחון דידקטי במכללת אורנים. הכיוון שלי היום הוא לעבוד בחינוך המיוחד. אני תמיד אומרת לבעלי שאני מחוברת לאוכלוסייה הזו, אני מאמינה שיש להם את היכולת ואנחנו לא רואים אותה. אני אוהבת לעזור להם ולאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם שלא כל אחד מצליח לראות אותו".

"מה שעודד אותי לכיוון הזה הוא הבן שלי שמגמגם, ונעשה עליו חרם בגן. הילדים כל הזמן לעגו לו ודיברו אליו לא יפה, הילד שלי ממש הפסיק לדבר. לקחתי אותו למספר קלינאיות תקשורת, לטיפול באומנות, בסוסים, בשחייה, נתתי את הטיפול שצריך לתת לו ואז כשעלה לכיתה א' וכבר דיבר טוב, סבתא שלו נפטרה - ואז שוב הוא נכנס למשבר, הגמגום נהיה דרסטי וחזר לא לדבר. המוות של הסבתא החזיר אותו אחורה. לצערי, אין לנו תרבות של קבלת האחר בבתי ספר ובקהילה. כשנכנס לכיתה א' עוד פעם עבר חרם מהתלמידים וגם מהמורים. הוא גאון ולא נתנו לו לקרוא הבנת הנקרא, כי למורה לא היה נוח לשמוע גמגומים בזמן הקריאה, לקח לו זמן להוציא מילה. ראיתי שהבן שלי חוזר אחורה, ועוד פעם חזרנו לטיפולים. עודדתי אותו, העליתי לו את הביטחון העצמתי לשמיים, הראיתי לו סרטונים של ספורטאים עם צרכים מיוחדים שהגיעו למקום שאדם רגיל לא הגיע אליו. זה מאוד עודד אותו. הקלינאית תקשורת עבדה רק על הדיבור ואני עבדתי על הביטחון העצמי. כשהבן שלי הגיע לכיתה ה' הוא השתתף בתחרות כתיבת סיפור בשפה העברית, והוא כתב את הסיפור שלו שהכותרת שלו הייתה "מחוסר אונים לקבלת פנים", וזכה במקום ראשון. היה ממש מרגש מה שהוא כתב, זה היה סיפור חייו. היום הוא בן 13 וממש גאה בעצמו. אפילו אם מישהו מדבר או לועג על הגמגום שלו - הוא יודע שאין אדם שלם, לכל אדם יש חוסר, רק אלוהים שלם. יש לו ביטחון עצמי בשמיים, וזה מה שגרם לי ללכת לתחום החינוך המיוחד. אני רוצה להיות מורה של כל התלמידים, לא רק למי שרגיל או מחונן, לכולם מגיע ללמוד ולדבר, לבטא את עצמם ולממש את הפוטנציאל שלהם".

פתחאללה ג'מאל (54) – (פירוש השם: הנתינה של אלוהים), נשוי לאסלאם ואבא לחמישה ילדים. "סיימתי לימודים בטייבה, עבדתי שנתיים ונרשמתי לאוניברסיטה בתקווה להתקבל לרפואה ובסוף הגעתי לסיעוד. למדתי תואר שני בניהול מערכות בריאות. גרתי בבאר שבע 9 שנים ולמדתי שם תואר ראשון ושני. הייתי אחראי מחלקה בבית אבות, ובמקביל עבדתי בטיפול נמרץ. חזרתי לכפר שלי, קלנסווה. מאז 1997 ועד היום אני עובד בשניידר במחלקת ניתוחי לב חזה ילדים. זו מחלקה מעניינת, קשה, הרבה סיפורים מרגשים, הרבה נתינה, אחריות, מקצוענות. אני אח טיפול נמרץ. מגיעים לשם ילדים שנולדים עם מום בלב ועוברים פרוצדורה ניתוחית, כמה ניתוחים עד שמתקנים את המום ומחזירים לתפקוד מלא. לפעמים אני מלווה אותם כמה שנים אחרי הניתוח, וההורים שואלים אותי אם אני זוכר את הילד. אני זוכר את המשפחה אבל הילד השתנה לגמרי, נראה בוגר, זה מדהים. אני רואה את השמחה על כך שאני יכול לעזור לילדים ואיך הם מתקדמים. כשהיה את הסיפור של הילדים שנחשפו להדברה בירושלים, הביאו אותם לשניידר ונפטרו שניים מתוך ארבעה ילדים, טיפלתי באחד הילדים, וכשהוא יצא מזה הייתה שמחה גדולה. יש המון אתגרים במחלקה, הרבה עובדים לא החזיקו מעמד לאורך שנים ועברו למחלקות אחרות, פחות קשות, כי זה עלה להם בבריאות. אני בינתיים הכי וותיק שם, ואני מחזיק מעמד, כל מקרה חדש מחזק אותי ונותן לי להמשיך הלאה".

נשואים: פתחאללה: "לפני 21 שנה במקביל לעבודה בשניידר, עבדתי בחברה של אח שלי, יש לו פנימייה וחיפשנו אחות שתלווה את הילדים. היא באה לראיון, וככה הכרתי אותה. למרות שהמשפחות הכירו אחת את השנייה - אותה לא הכרתי ומאז התאהבנו. קיבלתי אותה לעבודה, שתהיה המטפלת האישית שלי". אסלאם: "אחרי ארבעה חודשים התחתנו".

ילדים:

אמני (17) (פירוש השם: חלומות ותקוות) פתחאללה: "היא בכיתה י"א, לומדת בטייבה, בעתיד אלנג'ח". אסלאם: "היא לא רק הבת שלי, היא האחות שלי, החברה שלי, מבינה אותי מהפרצופים שלי. יש לה לב רחב, מלא בשמחה ומלא באהבה. יש לה חלומות שאני מקווה שהיא תגשים אותם. היא מאוד תחרותית. הייתה בתחרות של רובוטיקה לפני 5 שנים, וזכתה במקום ראשון. היא רוצה להיות רופאה". פתחאללה: "היא הייתה בחוג של הטכניון ברובוטיקה לפני הקורונה, כדי לעשות מרכבה לחלל. הייתה בצוות התכנון אבל הקורונה טרפדה את זה, ועכשיו היא מתנדבת במד"א, אבל עם הבגרויות והלימודים קצת קשה לה, היא לומדת פיזיקה וכימיה וזו הרבה השקעה".

אדהם (13) (פירוש השם: הסוס השחור) אסלאם: "הוא ילד מאוד חזק ומאוד רגיש, לא אוהב לפגוע באחרים ולא שאחרים יפגעו בו. יש לו את קבלת האחר, מכבד, מי שרואה אותו מתאהב בו ממש. בעל לב טוב מאוד". פתחאללה: "הוא תחרותי, הוא גם ברובוטיקה וגם בחוג שחייה, שחיין טוב. הוא היה צריך להיות בתחרות בטורקיה וזה ירד מהפרק בגלל הקורונה. עכשיו הוא ביסודי, תלמיד טוב, לומד שחמט". אסלאם: "בן טוב, חבר טוב". פתחאללה: "זה לא מובן מאליו וזו השקעה של אשתי, וגם אני והמשפחה שתומכת, בלי שום ספק. הסביבה משפיעה לפעמים לרעה ולכן חשוב לנו שיהיו מוצלחים".

מוחמד (12) פתחאללה: "יש לנו נסיכה אחת וארבעה משרתים". אסלאם: "הכי עקשן שיש בבית. מתעקש על כל דבר אבל העקשנות שלו במקום, הוא לא מתעקש סתם. ילד חכם מאוד, אוהב לקרוא, לנקות, וזה הכי חשוב, הוא תמיד היד הראשונה בבית, אוהב לבשל מאוד ואוהב לאכול". פתחאללה: "השמנמן של הבית". אסלאם: "יש לו לב טוב, אוהב את אחיו, אוהב לקרוא ספרי שירה". פתחאללה: "הוא לפעמים אומר בעל פה שירים, אוהב לשיר, ספרי מדע, על איינשטיין וכו'. לפעמים מחקה אותם, מתלבש כמוהם, נותן לנו הרצאה, אוהב לקרוא גם על היסטוריה וגיאוגרפיה".

ארכם (10) (פירוש השם: האריה הלבן). אסלאם: "הצייר שלנו", פתחאללה : "כמו אימא שלו". אסלאם: "הוא ממש פיקסו, מצייר מהדמיון ואוהב לייצר דברים גם במטבח". פתחאללה: "המדען של הבית". אסלאם: "הבאתי לו מיקרוסקופ הוא מסתכל על הג'וקים והפרפרים, אומר שהוא רוצה להיות חוקר מדעני, והוא פי שתיים יותר עקשן ממוחמד". 

מוניר (7) (פירוש השם: אור) אסלאם: "זה החמוד שלי, שאני לא יכולה לישון כשהוא לא לידי. אני צריכה לעשות גמילה לעצמי ממנו, פרידה ממנו. הוא ישן איתנו. אפילו אם הוא הולך למיטה שלו עם האחים, אני הולכת ומביאה אותו למיטה שלי". פתחאללה: "אני לא מסכים אבל אין לי ברירה". אסלאם: "זה הנוטלה שלי, זה השוקולד, לא יכולה לשחרר אותו, באמת שניסיתי. אני צריכה להיפרד ולא יודעת איך לעשות את זה". פתחאללה: "היא לא רוצה. הוא הדובדבן של הבית. אוהב את האחים שלו וכדורגל, הוא ממש שחקן, תמיד קוראים לו מסי. אוהב ממש ספורט, הוא גם אוהב שחייה אבל עדיין לא ברמה של אדהם".

מגורים: אסלאם: "גרה בקלנסווה מאז שנולדתי", פתחאללה: "גם אני נולדתי בקלנסווה אבל הייתי 10 שנים בבאר שבע בתקופת הלימודים שלי. יש לנו בית פרטי משלנו, 3 חדרים וחצר. שני סלונים ומטבח גדול. גרים בסמיכות למשפחה, כל האחים של בעלי בשכונה ליד, אבל לכל אחד יש בית בנפרד".

סדר יום:

אסלאם: "קמה בשעה 5 וחצי, לפעמים 6,  מכינה להם משהו קל לפני שהם הולכים לבית ספר, כמו קורנפלקס או פיתה קטנה. אני מכינה להם קופסאות אוכל, לפעמים מוחמד עוזר לי להכין את הקופסאות, ואז אחרי שהם יוצאים לבית הספר אני מתחילה בסדר היום שלי - ניקיון וארוחת צהריים. במהלך הבישולים אני עושה חלק מהעבודות של שתי המכללות וחוזרת גם לעשות תמלול של הקלטות הזום מההרצאות הקודמות. במקביל אני כל הזמן מוודאת שהבישולים לא נשרפים. אני כל יום מבשלת. הילדים יוצאים לבד לקראת שמונה, הם עצמאיים. אפילו הילד שבכיתה א' הולך עם האחים שלו, הם באותו בית ספר, הולכים לבד במשך 10 דקות, הבית ספר לא רחוק. רק בימי גשם אני לוקחת אותם. בשבע וחצי הם כבר בבית הספר, מוחמד מאורגן ומסודר, אצלו בשבע וחצי חייבים להיות בבית הספר. מוניר מסיים באחת וחצי, לפעמים ארכם לומד עד השעה הזו ולפעמים לא, אז ביום שארכם חוזר מאוחר, מוניר חוזר לבד, ומגיע בסביבות רבע לשתיים בצוהריים. .

אני מחכה עד שכולם מגיעים מבית ספר וכולנו יושבים לשולחן, חוץ מהילדה שבחוגים כל הזמן וחוזרת מבית ספר, מחליפה בגדים ויוצאת לחוג. לא תמיד כולנו מצליחים לאכול ביחד בגלל החוגים. גם פתחאללה נמצא רק ביום שבת. אני אוהבת את הרמדאן כי אז הוא כל הזמן יושב אתנו לאכול.

אחרי הארוחה כל אחד הולך לעיסוקיו. חלק מהילדים מחליטים לישון כי הם עייפים וחלק מחליט שעושים את עבודות הבית שלהם. אדהם ואמני הולכים לחוגים. בתקופת בגרויות אמני לא בבית, כל הזמן לימודים וחוגים, חברות, התנדבות במד"א. לפעמים אני עוזרת לילדים בשיעורים ולפעמים אני לא עוזרת כי אני רוצה שיהיו עצמאיים.

בשעות הערב הולכים לבקר את סבתא ואת המשפחה או שמחליטים לשבת בסלון ולצפות בטלוויזיה. במידה ואין מבחנים צופים בסרט וכאן מתחיל הוויכוח איזה סרט רוצים לצפות ובאיזה ערוץ. מוחמד אוהב דברים היסטוריים, כמו המלך ארתור. כולנו רואים ביחד, גם עם בעלי, וכולם נרדמים בתחילת הסרט, בסביבות שמונה. אפילו בעלי נרדם ואני נשארת לבד, וכאן מתחיל הסיפור שלי להעביר אותם לחדרים". פתחאללה: "לפעמים בסופ"ש אין לנו זמן לצפות כי זה מוקדש ליציאה מהבית".

פתחאללה: "אם אני עובד בבוקר אני קם בחמש וחצי, מתארגן כדי לצאת מוקדם כי יש לנו בעיה של פקקים. אם אני יוצא מוקדם לפני הפקקים זה 45 דקות, עם הפקקים זה שעה וחצי. חוזר בחמש וחצי ממשמרת בוקר. ומשמרת ערב יוצא באחת ורבע וחוזר באחת עשרה וחצי. אני עובד שני לילות בשבוע, יוצא בעשר עד למחרת בבוקר בשמונה וחצי". 

מה אוכלים בבית? פתחאללה: "היא הבשלנית בבית". אסלאם: "מבשלת אורז, מרקים, דגים, בשר, הכול". פתחאללה: "היא למדה בישול ואפיית עוגיות ואני השמנתי בגללה. היא בתוכנית דיאטה וספורט ואני צריך לאכול הכול - אחרת היא כועסת, אני משמין והיא הופכת לדוגמנית". אסלאם: "אני אוהבת לאפות עוגיות, מאפים, פוקצ'ה, לבשל מקלובה, מלוחייה, שעועית, דגים בתנור ודגים מטוגנים, בשר עוף ממולא. כל יום לפי הכוח שלי ולפי העבודות שלי. אם יש לי הרבה עבודות אני מכינה משהו קל - ספגטי שניצל, בימים שאין לי עבודות אני מכינה משהו כבד. הילדים שלי והבעל שלי מאוד קשים באוכל, לא כל דבר אוכלים. אני אוהבת לטעום בלגימות קטנות, חושבת מה אני צריכה לבשל כי לא אוהבים הכול. מוחמד שונא בשר ואוהב רק עוף. אדהם כמוני אוהב לטעום הכול. אני מתעקשת שבעלי יטעם הכול. הוא היה שונא שרימפס ואמרתי לו שינסה. הוא ניסה ועכשיו תשאלי אותו מה האוכל הכי טעים בשבילו? זה השרימפס".

חלוקת התפקידים: פתחאללה: "אני מפעיל מכונת כביסה ותולה את הבגדים, אם יש משהו אחר שצריך אני תמיד נותן לה יד, כולנו ביחד". אסלאם: "לפעמים כשאני מבחינה בריאותית לא יכולה - הוא מבשל את האוכל. אין משהו מוגדר, לפעמים אני יוצאת ללימודים כי לומדת בימי שישי-שבת והילדים אצל אימא והיא מכינה את האוכל אבל אם הוא בבית הוא מכין בעזרת מוחמד".

מטלות הילדים: אסלאם: "אין משהו מוגדר, במידה וצריכה עזרה כולם עוזרים, אפילו בעלי. הבת שלי בחרה לעזור בקיפול בגדים.  לפני כן הייתי מחלקת בכל יום שמישהו יקפל בגדים, אבל היא בחרה את התפקיד הזה. מוחמד אחראי לפעמים על האוכל. אדהם עושה את הקניות של הבית, אוהב לטאטא את המדרגות ולשאוב אבק, מוניר אוהב לסדר את הנעליים בחדר הארונות של הנעליים, ארכם אוהב לנקות את המקלחת והשירותים, כי הוא אוהב לשחק במים".

תחביבים: אסלאם: "בישול, אפייה וגם ספורט. אני עושה אירובי, פילאטיס, יוגה לפעמים. הייתי פעם בחוג שחייה וסיימתי. אני הולכת באופן קבוע לשיעורים". פתחאללה: "אני מגשים להם את החלומות. אני אוהב לטייל בעיקר בארץ. ללכת במסלולי הליכה כאלו. אחרי שעברתי החלפת ברך קצת ירדתי מזה. פעם אהבתי ללכת לשבת בים אבל עכשיו אני לא יכול, בגלל הברך וחוסר הזמן. פשוט מרגיש שהזמן טס. לפעמים יש מסיבות שאני חייב להשתתף בהם, וגם זה גוזל ממך זמן, ופשוט מאוד הזמן רץ, אני לא מספיק כלום. אני אוהב לצאת עם המשפחה. ללכת לעכו, ליפו, לפעמים עושים על האש בפארק רמת גן. אוהב לשחק עם המשפחה משחק איתם כדורגל למרות כל המוגבלויות שיש לי. אני אוהב שאנחנו ביחד. קניתי להם אופניים ועושים מסלול רכיבה באופניים. אני לא מתמיד בזה, עושה את זה בזמני הפנוי. כשאתה עובד בשני מקומות זה מגביל. כשהצוות קורס ומבקשים שתבוא ותעזור, אתה עוזב הכול והולך. אני אוהב לעשות את הדברים בעצמי בבית". אסלאם: "הוא הטכנאי של הבית, בגינון ואם משהו התקלקל". פתחאללה: "כשאני מסתבך אני קורא למקצוענים".

קורונה: אסלאם: "השפיעה מבחינה נפשית ולימודית. הילדים כל הזמן רצו לצאת כי נמאס להם בבית, ואין לנו יכולת לצאת, לא היו חוגים. היו משחקים, קריאה טלוויזיה, עסוקים בעבודות שהמורות נתנו להם". פתחאללה: "אנחנו כולנו חלינו בקורונה חוץ מהבת שהייתה אצל סבתא. אשתי ואדהם קיבלו את זה קשה, טיפלתי בהם עם פחד עד שיצאו מזה, הייתה לנו חוויה לא טובה עם אבא של אסלאם שנפטר מקורונה אחרי שנלחם חודש ימים בבית חולים, בסוף השנה השנייה של הקורונה, וזה שבר אותה".

משבר אישי: אסלאם: "המוות של אבא שלי. זה המשבר היחידי שזעזע אותי מאוד, אפילו אחרי שהוא היה חודשיים בבית חולים. היינו עם תקווה שיחזור אלינו. עד הדקה התשעים שהרופאים באו ואמרו שכל המערכות קרסו ונשאר רק הלב בחיים, אפילו אז הייתה לי תקווה שאבא יחזור אליי שלא ישאיר אותי לבד, אבל לצערי הוא הלך. הוא היה רק בן 64. הייתי לוקחת את העבודות שלי ועושה בבית חולים, ובעלי היה במצב בריאותי קשה אחרי שעבר ניתוח ברגל, הייתי בדילמה, גם בעלי אחרי ניתוח וגם אבא שלי מונשם ומורדם. היה לי מאוד קשה והילדים שלי היו כל הזמן בבית, וגם יש לי לימודים. לא היה קל בכלל. אפילו ביום שאבא עשה ניתוח זה נתן לנו תקווה שזה יצליח, אני זוכרת שהייתה לי אז מטלה שהייתי צריכה להגיש ועשיתי את זה בבית חולים. פתחאללה: "היא קיבלה את זה קשה ורצתה להפסיק את הלימודים בעידודי ובעידוד המשפחה והחברים שתמכו היא המשיכה. הוא מאוד רצה שהיא תסיים את הלימודים שלה. היא לה מאוד קשה כי הוא היה אהוב שלה, מבקר אותנו כל יום בבית, אז היה אובדן לא קל עבורה", אסלאם: "לאבא שלי היו מחלות לב, אבל הבעיה אצלו הייתה בכיס מרה והרופאים לא זיהו את זה, הם התייחסו רק לקורונה והתעלמו מהדברים האחרים, לא ראו שכיס המרה הלך להתפוצץ, ואחרי שזה התפוצץ כל המערכות קרסו".

פתחאללה: "אימא שלי נפטרה לפני שבע שנים. היא הייתה מבוגרת אבל אני תמיד ליוויתי אותה בכל דבר, מבחינת המחלה שלה הייתי אחראי וטיפלתי בה. למרות שנפטרה בגיל 95 זה היה מחדל מבחינתי. היא הייתה עצמאית תמיד, ואני הייתי לכל דבר הכתובת שלה. אם לא אכלה היו מתקשרים אליי והייתי בא להאכיל אותה, אם כאב לה משהו הייתי בא" אסלאם: "היא הייתה אוכלת רק מהיד של מוחמד ומהיד של בעלי". פתחאללה: "בחודשיים האחרונים אכלה רק מה שאני ומוחמד נתנו לה. סירבה לאכול מכל אחד אחר. זו הייתה תקופה קשה עבורי. אימא הייתה עמוד התווך של כל הבית. כל יום היינו אצלה אחד מהאחים ושבת כל האחים שלי נפגשו אצלה, ופתאום עכשיו כל אחד עם המשפחה שלו, רואים אחד את השני במסיבות אבל כשהיא הייתה כל שישי שבת היינו נפגשים".

ערך מרכזי בבית: אסלאם: "לקבל את האחר, קודם כל אחוות המשפחה, לאהוב את האחרים והכי חשוב לקבל את האחרים". פתחאללה: "זה בית פתוח לכולם, זה הערך שאנחנו מעבירים".

מה בסל רגשות האשמה: אסלאם: "כשהחלטתי להפסיק לעבוד בסיעוד, האשמתי את עצמי וחשבתי למה לא הלכתי למקצוע שאהבתי. אבל כשאני חושבת על זה, ומסתכלת על איך שגידלתי את הילדים אני אומרת זו לא אשמה, אני גאה בזה. אם הייתי עושה את ההיפך, לא יודעת לאיזו תרבות היו גדלים". פתחאללה: "לא הגשמתי את החלום שלי ללמוד רפואה". אסלאם: "אני אומדת לו תלך ותמשיך, יש לך עוד המון זמן". פתחאללה: "לפעמים קוראים לי דוקטור או פרופסור, זה מחזיר אותי לשם, למה לא הלכתי לרפואה, למרות שאני אוהב את מה שאני עושה ללא ספק. החברים שלי שלמדתי איתם לא חשבו שאני אלך לתחום הרפואה אלא למתמטיקה" אסלאם: "הוא גאון כמו אבא שלי". פתחאללה: "כאילו זה הפספוס. אבל לא רואה בזה אשמה אבל היה לי חלום".

כמה משתכרים: פתחאללה: "אשתי לא עובדת אז יש לנו משכורת אחת, שלא מספיקה לחמישה ילדים וללימודים בשתי מכללות. יש לי משמרות במדיקל סנטר בהרצליה כדי להשלים את המשכורת ולהגיע שם ל-3,000 ש"ח. חייב להתאמץ. אני מגיע לאזור 17,000-18,000 ש"ח משניידר ומדיקל. זה משתנה מחודש לחודש".

לאן הולך הכסף: אסלאם: "לחוגים של הילדים, שאין להם סוף: שחייה, קונג פו, שחמט, כדורגל ושיעורים פרטניים ללימודים של הבית שלי, ולבגדים של הילדים, במיוחד הבת שלי שהארון שלה מתפוצץ ואומרת שאין לה בגדים, אוכל, קניות. חשמל, וגם הלימודים שלי". פתחאללה: "לפעמים טוב שיש אשראי".

מגבילים בזמן מסך: אסלאם: "לפעמים ולפעמים לא. לפני שנתיים הגבלתי עד שעה מסוימת אבל לצערי השנה הזו ושנת הקורונה הייתה ללא הגבלה, כי ממש היה קשה אי אפשר לעשות משהו אחר חוץ מלהתעסק בטאבלט. טלפון נייד יש רק לגדולים לאמני ולאדהם. למוחמד אימא שלי הביאה לו טלפון ביום הולדת ולא ידעה שאסור לו, אבל הוא מוגבל, לא הכנסתי לו חבילת גלישה זה רק לוואטסאפ, אין הורדות בכלל. תמיד מתעקשים שרוצים אקס בוקס, הבאתי פעם וזה נשרף תוך חודש ועד עכשיו אין להם. אני מגבילה עכשיו רק בזמן מבחנים. אבל הם לא כל הזמן בטלפון כי נמאס להם בעצמם, משחקים קנדי קראש וזהו. לפני שהם צופים בסרטונים ביוטיוב אני צריכה לראות במה הם צופים ואם אני מאשרת אז הם צופים בזה. היוטיוברים האלה משפיעים על הילדים". 

על מה רבים: אסלאם: "על הילדים. רוב הזמן אני אוהב את הסימטריות, בתרבות, בהתנהגות, אפילו באוכל, הוא אומר לי 'תני להם'. הם לפעמים מתנהגים בצורה ילדותית או צועקים, אני מתעקשת והוא אומר תני להם, הם ילדים והם משחקים, אבל אני אומרת שלא ככה משחקים. אני מתה על שוקולד, נכון שאני בדיאטה ואוכלת בריא, חוץ מהשוקולד, אני לא יכולה לסבול לראות קינדר או נוטלה מולי ולא לגעת בהם. זו נקודת החולשה שלי והוא מתווכח איתי שאני אוכלת הכול בריא, לא אוכלת לחם או אורז רק שוקולד ושאפסיק. ארוחת בוקר צהריים וערב אני יכולה לאכול שוקולד, ועוגת שמרים של רולדין. פעם הייתה סערה בחוץ ואמרתי שעכשיו אני רוצה עוגת שמרים". פתחאללה: "כשהייתה בהריון רצתה משהו ונסעתי עד לחיפה להביא לה". אסלאם: "הוא אומר שאני כל הזמן חופרת על הניקיון של הבית אפילו אם רוצים לצאת לטיול, אסור שהכרית לא תהיה לא במקום. זה מטריף אותי לפעמים. הוא אומר שאני צריכה לתת לחיים לזרום". פתחאללה: "לפעמים מעצבן קצת שאנחנו משנים את הכרית מצד אחד לשני מפריע לה ואנחנו יכולים לריב על זה. אנחנו מבינים אחד את השנייה, אבל לפעמים על דברים קטנים נהיה ויכוח".

קווים אדומים: פתחאללה: "להתחצף למישהו מבוגר, לצאת בלי להגיד לנו או ללכת למקום בלי שנדע, לא מקבל את זה. אני חייב לדעת איפה הם בכל דקה נתונה". אסלאם: "אותו הדבר. הכי חשוב זה ההתנהגות ללכת לפי התרבות שלימדתי אותם, במידה והם רוצים לשנות משהו קודם כל שיודיעו לי, והכי חשוב זה הכבוד, לגדולים וגם לקטנים".

מפלס עצבים: אסלאם: "ניקיון הבית, כשמלכלכים את הבית. הם מפחדים ללכלך. אם רוצים לאכול פיתה הם שמים נייר ולא מרשה להם לאכול במיטה, אם הרשיתי זה רק עם צלחת". פתחאללה: "לפעמים שאנחנו רוצים לצאת היא צריכה להסתכל במראה שוב ושוב עד שמתגנדרת, הזמן עובר. על הקשקש יוצאים, ואחרי שהגענו למדרגות היא חוזרת עוד פעם למראה".

סופי שבוע: פתחאללה: "בבקרים אסלאם לומדת מדי פעם, אם היא לא לומדת יוצאים בבוקר למסלול הליכה ואחר הצהריים אצל המשפחה שלה או שלי, שבוע כאן ושבוע שם, אנחנו יותר עם הילדים, משחקים איתם, מבלים איתם. זה טקס משפחתי. לפעמים יום שישי עושים ארוחה. כשאסלאם לא למדה היה לנו טקס של ארוחת צהריים משותפת, לפני שאני הולך לעבודה. בדרך כלל עובד בשישי".

הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: אסלאם: "יום שבת, כי בעלי בבית. אפילו אם אני לומדת הוא יהיה עם הילדים, במידה וחוזרת מוקדם אז יוצאים". פתחאללה: "כל ימות השבוע, כל יום זה יום מיוחד. יום הפנאי זה יום כייף בדרך כלל יוצא שבת".

זמן איכות זוגי: אסלאם: "הוא אוהב לצאת איתי ועם הילדים ואפילו אם אנחנו יוצאים לבד, למשל, למסעדה כשאנחנו יושבים שם הוא אומר "למה לא הבאנו את הילדים"? כל הזמן הוא חושב על הילדים. אני אומרת לו "אני איתך, אנחנו לבד, הילדים בכייף בבית". הוא קרוב למשפחה ולילדים. הצלחתי לשכנע אותו, יום אחד בחודש לצאת". פתחאללה: "היא מתקשרת אליהם בעצמה וחושבת שאני לא רואה שהיא מתכתבת עם הילדים בהודעות. יוצאים ושנינו בטלפון עם הילדים. יוצאים פעם בחודש למסעדה, לארנה בהרצליה. לפעמים עושים ארוחת בוקר ביחד לבד, באמצע השבוע קשה יותר למצוא זמן אז רק בסוף שבוע".

זכרון משפחתי נעים: אסלאם: "היום המקודש שלי הוא יום הנישואים שלי, וגם הימים שבהם הילדים נולדו, הלידות שלי". פתחאללה: "אותו הדבר, יש דברים טובים במשפחה אבל ספציפית הדבר שחוזר על עצמו כל שנה, הטקסים האלה של ימי הולדת ויום הנישואים".