אני זוכרת שחייכתי אליה ולא ממש עניתי. בהמשך היום נזכרתי בבנות שלי, שמדי פעם שואלות אותי "איך הסתדרת עם ארבעה ילדים?", וגם בבת של חברים שלנו שסיפרה לי שהיא לא מצליחה ליהנות מהאימהות או מהזוגיות שלה, כי היא כל היום עסוקה בלוגיסטיקה ובכיבוי שריפות. ולמה לא אמרו לה שזה ככה?
ואז, כאילו כדי לגרום לי לכתוב על זה טור, קראתי את מה שכתבה שירה דרוקר מקריית חיים בבלוג שלה, וגם היא אומרת בכנות מכאיבה: "אני לא זוכרת אפילו כבר מה זה לא להיות עייפה ורעבה. חם לי ואני מזיעה כל הזמן ומרגישה תמיד מלוכלכת ומסריחה".
סוד כל כך נורא שאסור לספר
האמת? גם אני זוכרת רגעים כאלה בהורותי. אני החלטתי שאהיה בבית עם כל ילד עד ספטמבר השני של חייו: הבן שנולד באוקטובר היה איתי בבית עד גיל שנה ועשרה חודשים, הבן שנולד בינואר היה איתי בבית עד גיל שנה ושמונה חודשים, וכך הלאה, גם עם הבנות. אני זוכרת רגעים שהייתי מקבלת את פני בעלי בערב ובוכה לו שנמאס לי מהחיתולים, מהשיחות התפלות בגינת השעשועים, מהכביסות, מהפליטות ומהסינרים הקטנים והמסריחים. מסקנה: זה כנראה היה כך תמיד. כנראה. אני מודה שלא בררתי את זה עם אמא שלי.
אז מה זה אומר לנו? זה אומר לנו שאכן לא מכינים אותנו. לא מכינים אותנו לזוגיות מחייבת כמו נישואים, ולא מכינים אותנו להורות. זה כאילו סוד שכל הנמצאים בו לא מגלים אותו כי הוא כזה נורא, שאולי יפגע בהמשך הנישואים והילודה. אבל נראה לי שקשר השתיקה שהיה בנושא קשיי ההורות והזוגיות נפרץ לאחרונה.
לרגע אני לא מערערת על האושר הגדול שמביאים נישואים טובים או ילדים. זה נכון שכבר מגיל 21 הייתי בתוך הקלחת הזו, כך שאין לי שום אפשרות לדעת מה זה אומר להיות רווקה בת 25 או בת 30, אבל אני בהחלט זוכרת את הרגעים המאושרים עד דמעות שהילדים, וגם הזוגיות, הביאו לי.
לא מדברים על הצדדים השוחקים, המשעממים
ולמרות האושר הגדול, זה ממש קשה. ממש-ממש קשה. ובאמת אף אחד לא ממש מכין אותנו לזה. כי הרי להיות מחויבת לזוגיות ארוכת שנים זה אומר פשרות, זה אומר ויתורים. זה אומר שכמעט כל הזמן צריך לקחת בחשבון עוד מישהו, עוד משהו. זה אומר שחלק מהחופש הולך לאיבוד. זה כמו שניקח שני חבלים ונרצה לחבר אותם ולעשות מהם חבל אחד ארוך יותר –כל חבל יצטרך לוותר על חלק מעצמו כדי ליצור את הקשר. כך גם בזוגיות: כדי להישאר במערכת זוגית יש צורך לוותר, ואפילו לעיתים קרובות. יש צורך להבין (וזה לא רק ברגש, אלא בעיקר בשכל) שלביחד יש מחיר. העניין הוא גם לזכור כל הזמן את הרווחים ולא רק לקטר על המחירים.
ובקשר להורות אני מרגישה שיש רוח חדשה. יש רוח שמספרת לנו שיכול להיות שילדים הם לאו-דווקא מקור האושר, בטח אצל חלק מהנשים והגברים. לפחות 11% מהבוגרים היום חיים בלי ילדים, ולא מדברים על זה מספיק. לא מדברים על הצדדים השוחקים, הלא נקיים, המשעממים, המדאיגים. לא מדברים על הצדדים הכמעט אפלים. אני זוכרת שבאותם ימים בהם הייתי בוכה לבעלי בערב על מר גורלי, הייתי לבד עם הרגשות האלה במשך שעות. ומכיוון שלא מכינים אותנו לזה, מתלווה לזה תחושת אשמה. איך זה שאני מרגישה כך? זה בטח לא בסדר, אז בטח אני לא בסדר. איך אפשר להגיד שיש רגעים בהם אני לא מאושרת להיות עם הילדים שלי?
יש לי, לסיום, מסר אופטימי: בואו לא נשכח שבסוף הם גדלים ועוזבים את הבית. הדאגה כבר פחותה, הם חיים חיים עצמאיים וצריכים אותנו הרבה פחות. הם מביאים לנו הרבה גאווה, והם גם מביאים נכדים. תחזיקו מעמד, ותצליחו.