בעלי יצא למילואים למשך כמעט חודש. הילד ואני, שגרנו בתל אביב, חווינו כמה אזעקות וירידה לחדר המדרגות, כיוון שגרנו בבית ישן שלא היה בו מקלט. אני זוכרת לילה אחד במיוחד: הייתה אזעקה, ואני הרמתי את הילד הפעוט, שעוד ישן, על ידיי, וירדתי איתו במהירות למטה. לא הדלקנו את האור בחדר המדרגות, ובכל זאת הילד התעורר.
"הבנתי מיד למה זה קרה לו"
אני זוכרת את עיניו: שתי גולות ענקיות שנפתחו והביטו בי בלי להבין מה קורה. חייכתי אליו ואמרתי לו שאנחנו יורדים למטה לכמה דקות, לחכות עם כל השכנים. החיוך שחייכתי אליו היה חיוך מלאכותי, הידיים שלי רעדו ואני בטוחה שהלב שלי, שהילד היה סמוך אליו, דפק במרץ מתוך בהלה וחשש. אחרי כמה דקות היתה צפירת רגיעה ועלינו לדירה שלנו. אני לא זוכרת את המשך הלילה, אלא דווקא את הימים שבאו אחר כך: אלה היו ימים בהם החברים של אחיי נהרגו, מבעלי כמעט ולא שמעתי, הרחובות היו ריקים, לעבודה לא הלכנו וכמובן שלא הבאנו את הילדים לגן, והילד המתוק שלי התחיל לגמגם.
היום אני יודעת הרבה יותר. היום אני יודעת שהרבה ילדים עוברים תקופה של גמגום ואני גם נפגשת עם הוריהם בקליניקה: הורים מודאגים, הורים שמאבדים סבלנות בגלל החשש לילד והורים, כמוני אז, שלא יודעים מה לעשות.
פתאום, יום אחד, הילד או הילדה מתחילים לגמגם: ילדים שדיברו בשטף חוזרים על אותה מילה או על אותה הברה שוב ושוב ונתקעים בדיבורם. לא תאמינו, אבל זה קורה כמעט לשמונים אחוז מהילדים, מסיבות שלעיתים קרובות איננו יודעים מה הן. זה יכול לעבור אחרי שבוע, אחרי חודש או אחרי כמה חודשים; בדרך כלל זה עובר לבד, אם אנחנו, ההורים, נדע להתמודד עם זה ולהקל על הילדים.
"אני אחכה בסבלנות עד שתסיים לומר את מה שרצית להגיד לי"
כמו עם ילדים שיש להם הפרעות קשב וריכוז, גם בגמגום - לא הסימפטום הוא הבעיה, בדרך כלל, אלא היחס של עולם המבוגרים אל ההפרעה הוא זה שיכול לפגוע בדימוי העצמי של הילד ובבטחונו. אני מכירה תגובות רבות ושונות של הורים כאשר זה קורה לילדיהם: הם נבהלים שמא הגמגום יישאר לתמיד ולכן מתעקשים שהילד ידבר נכון, נוזפים בו, מתקנים אותו, מעירים לו, חוששים מתגובות הסביבה (של מבוגרים או ילדים אחרים) ובעצם עושים את ההיפך ממה שנדרש. ומה נדרש? לחזק את הילד ולתמוך בו.
אני זוכרת איך הייתי מתאפקת לא להגיב כאשר בני גמגם. הייתי אוספת את כל כוחותיי כדי לא להעיר לו - להיפך, אמרתי לו שאני מחכה בסבלנות עד שיסיים להגיד לי את מה שרצה לומר. זה לא היה פשוט. אכן הייתי דאוגה, אבל לא הראיתי לו שאני מייחסת חשיבות רבה מדי לגמגום שלו, וגם לא עסקתי בניסיונות להרגיע אותו. זכרתי שלחץ הוא מצב רגשי, שיעבור אם אהפוך את הסביבה של הילד למלאת בטחון ושמחה. שיחקנו הרבה, הקראתי לו הרבה סיפורים, לא סיימתי משפטים שהוא היה נתקע בהם ולא הסברתי לאנשים שסביבנו שיש בעיה (כי הרי תמיד עושים את זה מעל הראש של הילדים). נתתי לזמן לעשות את שלו.
כמובן שלא תמיד זה עובר לבד, אבל המקרים בהם נשאר גמגום כרוני הם נדירים, ואז באמת כדאי לפנות לעצת מומחים. בדרך כלל, כמו בהרבה מצבים בהם אתם נתקלים עם הילדים – מדובר במשהו זמני, ולכן אורך רוח וזהירות יעשו את העבודה ויעלימו את הבעיה.