ביום הראשון בגן החדש, אלה נתנה לי חיבוק גדול, הביטה בי בעיניים גדולות ומחייכות, אמרה לי "ביי אמא. תהני בעבודה", ורצה אל זרועותיה של הגננת החדשה. היא בילתה שם יום שלם. אכלה, ישנה, השתתפה בפעילות ואפילו הכירה חברה חדשה - שירה. כשהגעתי לאסוף אותה, היא בדיוק שיחקה במטבח המאובזר היטב. עמדתי שם והתפעלתי מהיצור הקטן הזה, ששוקל בקושי 12 קילו ומצליח לאפות לי עוגת שוקולד מפלסטיק. היא הבחינה בי, נפרדה לשלום מהגננת ונתנה לי חיבוק גדול.
יה רייט. הייתי מתה. אבל היי, אומרים שהדחקה מועילה. בפועל, ימים ראשונים בגן זה סיוט. אם חשבתי שצירי הלידה הם הכאבים הגדולים ביותר שאחווה בחיי, אני מגלה שיש כאלה שאף אפידורל לא יעזור להם. וגיליתי אותם ב-1 בספטמבר. גם ב-2 בספטמבר. ועד היום, 8 בספטמבר, רגע לפני שסוגרים שבוע במסגרת החדשה, אני מבינה שהם עוד יציקו לי לא מעט. בבטן. בלב. עמוק בקרביים.
למה אני עושה לה את זה?
היום הראשון בגן דווקא הרגיש כמו פיקניק. בכניסה לגן, אלה אמנם נדבקה לי לרגל משל הייתה עלוקה. אבל אט אט היא השתחררה. ושיחקה קצת. ושרה קצת. והתלכלכה קצת בארגז חול. אבל ממש קצת. כי איכשהו הילדה שלי, לכו תבינו, יצאה די סטרילית. ואז אחרי שעתיים, בהן הייתי בשדה הראייה התמידי שלה, יצאנו יחד מהגן החדש. וחשבתי שזה ממש פיס אוף קייק. גן חדש? אלה תאכל אותם בלי מלח.
כמה מעט ידעתי. כמה מעט הכינו אותי לרגע הכי קשה שלי. כן, שלי. זה קרה כבר ביום השני. "תגידי לה שלום ותלכי. תעשי את זה קצר. זה טוב יותר לה ולך". אמרה לי הגננת. ועוד לפני שהספקתי להגיד: "אבל אבל אבל", אלה נלקחה על ידי הגננת. וכך, נותרתי בחוץ. לשמחתי, לא שמעתי יבבות, או יללות, או בכי קל וחנוק או סתם משהו שמזכיר לי את הסאונד של אלה. רק את הלב שלי נסדק קלות.
שלוש שעות מאוחר יותר, באנו לאסוף אותה, ונחתנו עמוק לתוך קבלת שבת ראשונה בגן, בדיוק בזמן חלוקת החלה והעוגה. ברקע נשמעו מזמורי שבת די מדוכדכים (או שאולי זה היה הפסקול שרץ לי בראש). אלה ישבה על כסא קטנטן, כמו כולם. היא לא בכתה. ולא נראתה נפוחה מבכי כאילו הרגע התאוששה מסשן דמעות. היא פשוט ישבה עם מבט חלול. עצוב. העיניים שלה היה כבויות. שפתיה מוטות מטה. כאילו היא על סף בכי גדול, אבל עוצרת את עצמה באיזו מין בגרות לא ברורה. כשהמבטים שלנו הצטלבו, ראיתי את הנפש שלה. ואולי זאת בכלל הייתה הנפש שלי. כאב לי כל כך, זה הרגיש כמו חלל שנפער לי בבטן, ורק רציתי לחבק אותה.
ברגע שהיא קלטה אותנו בפתח הדלת, היא רצה לקראתי – ריצה נטולת אדרנלין אבל מכוונת מטרה, ואמרה לי בקול שבור: "אמא, הולכים".
תודה לאל על משקפי השמש. ועל הסחות הדעת הקולניות של הילדים מסביב. לרגע הזה לא ציפיתי. לרגש הזה לא חיכיתי. פתאום לראות את הילדה שלי כל כך עצובה עשה לי בחילה. התחלתי לחשוב למה אני עושה לה את זה. ולמה היא צריכה את זה. ולמה זה טוב. ואולי בכל זאת נסחב עוד שנה אצל מטפלת. ואולי נמציא את הגלגל מחדש, ונשאיר אותה עליי עד שתהיה בת 18. ובדיוק אז היא גם התחילה לבכות בזרועותיי וביקשה הביתה. אז ניסיתי להיות חזקה. וליטפתי אותה, וחיבקתי אותה, וחזרנו ביחד לסיים את קבלת השבת. ולגמור כבר את היום המזורגג הזה כבר.
אז יש תקווה, לא?
אבל לכל קבלת שבת, יש גם יום ראשון. בחלוף שבוע, השחור הזה הופך להיות בהיר יותר. כשאני באה לאסוף אותה, אלה כבר נראית לי הרבה פחות עצובה. והגננת מעדכנת אותי על כל מעלליה ביום. על הטוב ועל רגעי השבר. על הריקודים בשיעור התעמלות, על האהבה הגדולה לארנבים, על משחקי החול והמים, על הפסטה ועל הקציצות שהיא אוכלת בלי ללכלך דבר. לעזאזל, היא אפילו ציירה בית, מה אתם יודעים. והיא אפילו אמרה פעם אחת: היה כיף בגן. אז יש תקווה, הא?
ולגביי? אני כבר לא רוצה להרוג את עצמי. או לקעקע את אלה על זרועי עד גיל 18. אבל שלא תבינו לא נכון – אני עדיין דואגת להסתובב עם משקפי שמש בתוך הגן. על כל מקרה שיהיה.
>> חשבתם שגן זה קשה? חכו לכיתה א'