לאודי כגן יש קטע בסטנד אפ שלו שנקרא "מותג". בגדול ובלי להגזים, זו פיסת סטנד אפ לפנתיאון, ואם אתם הורים לרבע ילד, אתם תודו לי אחרי שתראו את זה. כלומר לו. בגדול, הוא מדבר על כמה בגלגול הקודם שלו כרווק, הוא היה מותג מצליח. אבל עם השנים והילדים, המותג הזה קורס עד כדי פירלוך (תראו, תבינו).
ואם יורשה לי, אני הייתי חתיכת מותג עוד בעודי אמא. לפני עשר שנים, ילדתי בפעם הראשונה ילדה מהממת. ככל הנראה הכי יפה בתינוקייה, שלא לומר בעולם כולו. ההתחלה אמנם הייתה מטלטלת ומלווה בדכדוך אחרי לידה, פטמות שעברו מלחמה והנקה שכשלה, אבל חודש לתוך חופשת הלידה, התמ"ל נכנס לתמונה, הלילות קיבלו צורה, גם הפטמות והשמחה שבה לפניי. ואני? אני הייתי האם המתהוללת בעיר.
קולית להחריד, מותג מצטיין, אם תרצו. הסתובבתי עם אלה הקטנה ללא חשש בכל מקום שאפשר, חיתלתי ביד אחת, האכלתי בשנייה, הוצאתי גרעפסים בטלפתיה, הרדמתי בשריקה. הייתי כל כך מעולה בהורות שחשבתי לעצמי שתהיה זו אבדה גדולה לאנושות אם כל הכישרון העילאי והנונשלנטי הזה יתבזבז. ואכן, שנתיים וחצי לאחר מכן, הצטרף אוהד.
שלושה שבועות אחרי הלידה, נסענו לסופ"ש ספונטני בצפון. ככה, כי התחשק לנו. כי אנחנו הכי פאן שיש. והסתובבנו עד הלילה בהופעה של אמיר דדון בפסטיבל צפוני עם שני פעוטות והיה מושלם. כי אנחנו צעירים ומגניבים ושעות שינה זה לחלשים. ולא יקרה לתינוק הרך כלום עם כמה דציבלים של רוק מהסוג הטוב. כאלה היינו.
ומשם המשכתי אל חופשת הלידה. מג'נגלת עם שני ילדים קטנים כמו לוליינית בקרקס. שום דבר לא קורה פה, חוץ מכיף אחד גדול. "איך את עושה את זה?", שאלו אותי. ועניתי באגביות: "פחח, מה? לחתל ולהאכיל ולהפגיש כל יום עם חברות ולהנביט על הדרך עדשים, הצחקתם אותי. זה כלום וחצי". ובאמת, מלבד הנבטת העדשים, זה היה כלום ושום דבר. פיס אוף קייק.
שנתיים אחרי, הגיעה לה אדווה בהליך לא רשמי ולא מתוכנן אך מבורך בהחלט. מודה, הקוליות החלה להתערער. אוהד היה תינוק צווחן, אלה פיתחה אופי ואני פיתחתי תחת ובטן ובחילות. אבל היי, אני לא אשבר. עוד תינוקת קטנה בבית לא תפיל אותנו. אנחנו נעשה את זה כמו גדולים.
וכך יצא שתוך ארבע וחצי שנים, ילדתי 3 ילדים. הגדולה ("גדולה") בת 4.5 בגן חובה, הסנדביץ' בן שנתיים והקטנה בת יום. וזה עבד. נכון, זה כבר לא היה כוחות והם התעלו עלינו, אבל הצלחנו לעשות את זה. כל אחה"צ ירדנו לגינה ובילינו. ללא חשש, ללא היסטריה. הם קמו ונפלו, ומעדו, וניסו. והם אכלו מהרצפה, ונתלו על התקרה, וזרקו אוכל, וקיבלו בומבות לראש כי הם לא כיוונו נכון את הדרך. אבל כלום לא ריגש אותי. היי, אני המלכה של הקולנס. הכל זורם, הכל רגוע, הכל תחת שליטה. לגדל שלושה ילדים זה קל ובכלל לא מפחיד.
אבל אז הפסקתי להיכנס להריון. כי צריך לשים לזה סוף. ובמשך שנים, אדווה הייתה הכי קטנה במשפחה ואנחנו גדלנו להיות וואן ביג הפי אנד קומפליקייטד פמילי. עד שלפני שנתיים, נולד יהונתן, אחיין חדש במשפחה, ואתו נולדתי אני: דודה לילי.
זו לא פעם ראשונה שאני דודה, אבל הפעם נהפכתי לדודה לילדים שהם קטנים משלי. וזה כבר סרט אחר לגמרי. הכל נבנה לאט, או אם תרצו: התערער מהר. המותג הזה. יהונתן המתוק נולד כשאדווה הייתה בת קרוב לארבע, נטולה מכל אותם גינונים מלחיצים שתינוקות מתהדרים בהם: היא גמולה מחיתולים, גמולה ממוצצים, הולכת בצורה יציבה, אוכלת מוצקים, כבר לא מרימה אוכל מהרצפה או בולעת חרוזים קטנים מסכנים והיא ישנה על הבטן בלי סכנת נשימה.
אבל יהונתן הקטן הוא כל הדברים האלה באקסטרים. ואני הפכתי לגוש חרדה מהלך. מהדודות שצווחות אחת ל-5 דקות. "תיזהר!", "הוא הכניס משהו לפה!", "תראה לאן הוא הולך!", "הוא נופללללל!|", "מותר לו דבש??", "למה הוא נושם בכבדות, למה?", "הוא תמיד נרדם ככה", "למה הראש שלו מוטל?|", "עשית לו כבר חיסון שפעת?".
אחרי יהונתן, נולד לו מאור, אחיין מתוק נוסף שהחליט לאתגר מחדש את המערכת ובגיל שבעה חודשים, התחיל ללכת. ואז לרוץ. מהר מאוד. מהר מדי. עכשיו דמיינו גמד קטן ומתוק להפליא בגובה דשא שרץ בבית כשכל קצה קצהו של שולחן קרוב להוציא לו עין? עכשיו קחו את יהונתן ומאור ביחד ביום הולדת אחד בחדר מלא בסכנות קיומיות ושולחנות עם קצוות רצחניים ותקבלו אותי. בהתקף לב מתגלגל.
אני זוכרת את המבט של גיסי: תדהמה מהולה באכזבה. "לילי, מה נהיה ממך?" לא באמת ידעתי מה לענות לו. הלב שלי בדיוק פרפר כל כך מהר כי יהונתן שוב מעד והשתטח על הרצפה. גם הוא הבין שקרה כאן משהו רע. הפאסון הלך, המותג קרס ומעתה, נעים להכיר: דודה. דודה לילי.
זה לא ללב שלי
אין ספק, השנים עושות לנו משהו. עושות הרבה. הידע והניסיון הם לחלוטין כוח, אבל אלו מביאים איתם גם ערימות של חרדות וחששות. כי בפעם הראשונה שלרגע קט וזעיר לא שמתי לב ואלה נפלה מהשידה, הבנתי שקוליות זה אולי מעולה לאינסטגרם. לא לחיים עצמם.
ונכון שלא צריך להתרגש מכל דבר קטן שאחות טיפת חלב אומרת, אבל גם לבטל אותה בצורה נחרצת ולהאשים אותה שהיא מלחיצה ומקריפה על כלום ושום דבר זו טעות. היא כבר ראתה דבר או שניים. מקסימום היא יכולה לשנות גישה, אבל חייבת להרביץ בנו תורה כשצריך.
ככל שהשנים חולפות בתוך האימהות, נחשפתי לכל כך הרבה סיפורים ומחלות וטרגדיות והבנתי שאני ממש לא הולכת להמציא את הגלגל, ולמרות שתמיד אדע עמוק בלב מה טוב לילדים שלי, זה לא אומר שאני יודעת הכי טוב. הכי טוב מכולם. הבנתי שזה ממש בסדר גם לפחד קצת. רק קצת. המודעות הזו שומרת אותנו ערניים. כל עוד היא לא משתלטת עלינו, אז טוב שהיא אתנו ועדיף אותה מבלעדיה.
זה לא שלא חששתי לחייהם של ילדיי שלי כשהם היו קטנים, זה פשוט שהייתי כל כך מורגלת לחיים עם פעוטות בבית. כבר ידעתי בדיוק איך ייפלו ובאיזו זווית וכל עוד חייתי את הינקות שלהם, לא התרגשתי. אבל ברגע שהתרחקתי מזה והפסקתי לנשום קטנטנים ביומיום, אני פתאום מבינה כמה אני לא מבינה.
וכשחושבים על זה, לא יודעת מה הדרך הנכונה לגדל ילדים בעצם. האם תחושת ה"אני יודעת הכול" היא זו שגרמה לי לגדל ילדים בחוסר היסטריה ובהלה? אולי אם ידעתי אז – את מה שאני יודעת היום, הם היו גדלים אחרת? מפתחים אופי שונה? מניחה שכן אבל אין לדעת. לשמחתי לא נגרם להם נזק. פיזי לפחות, כזה שנראה לעין. מזל או חינוך סך הכול סביר? טפו, למי אכפת?
איך שלא יהיה, המצב כרגע הוא שאין לי באמת איך להחזיר את הגלגל. אחרי שיצאתי מעולם התינוקות, הדרך לשם כמעט בלתי אפשרית. אני רשמית דודה חרדתית שבמינון יתר, בוודאות מעבירה חרדות ומשמיעה קולות כמו: "תסתכל אתה, זה לא ללב שלי". כל עוד אנחנו בג'ימבורי מוגנים בערימות של מזרנים, רשתות וציפרלקס – אני בטוב. בכל מצב אחר, אל תקחו אותי בחשבון.
מה שכן, ילדים מגיל 5 ומעלה עפים עליי. אני הכי אש שיש. רק תשאלו ויגידו לכם. מיקי מלכת הילדים? הצחקתם אותי. אני משאירה לה אבק. אני המותג הכי מצליח באיזור מגוריי ואני כמעט עושה גם בת מצוות, לפי דרישה. מצד שני, תנו לי כמה שנים וגם זה יקרוס.
אגב היא חגגה 40 לא מזמן ונהפכה למפלצת. קחו, תראו
