קורונה. תקופה כזאת שהכל צף בה: עצבים, תסכול, פחד, חרדה, כעס, ימבה תובנות על החיים ועל העולם ועל מי אנחנו ומה אנחנו ובעיקר ערימות של הומור שחור. אבל מעל הכול, המגיפה הארורה הזאת הכניסה לחיי את התכונה הכי מבאסת שיש: הקנאה.
כמו רבים בימינו, גם אני עובדת מהבית עם שלושה ילדים בני 6, 8 ו-11. כבר לא קטנים. ממש לא גדולים. אי שם באמצע. לא צריכה להעסיק אותם כל היום אבל גם לא יכולה לשחרר אותם למעשיהם. אם אעשה זאת, הם בוודאות יהפכו למסך. או לכדורסל. או למשאית חטיפים.
ובאמת שאני לא אדם קנאי בחיי. בגדול (בגדול מאוד) שמחה בחלקי ומודה על כל מה שיש לי. כי ברוך השם יש. עד שהגיעה הקורונה, או אז המפלצת הירוקה יצאה לאור ואין משהו או מישהו בעולם הזה שלא גורם לי להתבונן בו ולתהות: "וואי, אם רק הייתי במקומו היום. עכשיו". אני מקנאה באנשים, בבתים, בחילוף חומרים של אחרים, באנשים עם עצבים מברזל, בקבוצות סיכון. לא רואה בעיניים, כולם על המוקד. בלי היגיון, בלי לוגיקה, בלי כלום. כל הטירוף הזה, הביא אותי למחשבות הבאות.
אילו רק הייתי נטולת ילדים בימי הקורונה
כשאת מסתגרת בחדר עם מעט מאוד WIFI כדי לשלוח מייל וחצי ושומעת את הילדים שלכם צווחים, מתכננים פגיעה הדדית, מכדררים האחד את השני וקולעים לסל בעזרת ראשיהם, משוועים לאוכל בכל דקה והופכים את הבית לפוגרום, את לא יכולה שלא לתהות מה היה קורה אם היית רק את והבנזוג בבית. איך זה היה נראה? מה היינו עושים עם כל השקט הזה? עם כל העשייה המטורפת? עם כל הבינג' המטורף? ניקיונות פסח. כן, עוד רגע. רק תנו לי לסיים את העונה השלישית של "אליטה" ואת העבודה היומית. ברור שבסדר הזה.
טוב יותר, אילו רק הייתי רווקה בימי הקורונה
עד לכתיבת מילים אלו, לשמחתי בן זוגי עדיין עובד. חיוני או לא, למי אכפת? זה לא קשור אליו, זה קשור לעובדה שעוד ישות אחת בבית והבית תולה את עצמו. זה יותר מדי. זה לחיות בתוך פקק אנאלי. זה בלתי נסבל. זה לא אנושי. אבל מה אם היינו רק שנינו לבד, נטולי ילדים? מה שמוביל אותי למסקנה שאני ממש מקנאה ברווקים. בתקופה כזאת, רצוי שתהיו רווקים עם כלב. זה לא שאתם חיים על מימוזה כל היום ומניחה שגם לרווקים לא קל בזמנים כאלה ובכל זאת, תנו לי להיות אתם לשעה.
אילו רק הייתי חיונית במשרד בימי הקורונה
אני עובדת חלקית מהבית שנים ומתורגלת היטב לפרקטיקה. עובדת בוואקום, כאשר הרעשים היחידים שהיו מעניקים לנו הסחת דעת זה המייבש שקורא לי והמדיח שמסריח לי. פתאום הצטרפו 3 קולות נוספים, והם תובעניים, וצווחנים, והם לא שותקים לרגע. כי כשאחד שותק, השני מדבר והשלישי צווח. זה כמו המשחק ההוא מהתוכנית אלתורים שבכל רגע נתון אחד צריך לעמוד, לשבת ולשכב. אין מנוחה לרשעים. אין מנוחה לאבות ואמהות. אין מנוחה לעובדים לא חיוניים. בא לי ללכת למשרד השומם ולעבוד משם בשקט לגמרי. רק אני והפרקט החדש.
אילו היה לי בית קצת יותר גדול (לא רק) בימי הקורונה
כשאני אומרת קצת, אני כמובן אומרת כל כך גדול שלכל ילד היה בית משלו. אם הייתה גינה, הם היו יוצאים החוצה. אם היה מקום לכדורסל, הוא היה זורק כדור לסל ולא את אחותו. אם היה מרתף, הם היו עושים פינות יצירה (סתם סתם, פשוט הולכים מכות במקום שלא נראה לעין ולא נשמע לאוזן). אם היה חלל, היה לי שקט. היה לי ואקום של רעש של מייבש. זה היה נסבל יותר. זה לא היה בתוך המוח שלי. זה קצת כמו לראות אותם מבעד לחלון זכוכית במסעדה: רואים שהם נושמים מבלי לשמוע את נשימותיהם. כן, גם הנשימות שלהם התחילו להרעיש.
אילו רק הייתי רזה יותר
אזי כל דבר שהיה נכנס לי לגוף מאז שהקורונה הגיעה, לא היה משאיר לי בצקות בגוף וייסורי מצפון בתחת. הגזמתי? אז עזבו רזה, אילו רק היה לי חילוף חומרים תקין שמאפשר לי להשמיש את ערימות נייר הטואלט שקנינו. עזבו חילוף חומרים, אם רק הייתה לי משמעת עצמית. אם רק הייתי אדם עם עמוד שדרה ולא נוטלה במקום. בכל בוקר אני נדהמת איך זה שאני עומדת זקוף. מצד שני, כשאין לך עמוד שדרה, הדרך למזווה הממתקים במגירה התחתונה כל כך הרבה יותר מהירה.
אילו רק לא היה לי מצפון
ביומיום הקנאה וייסורי המצפון הם לא אורחים שלי. אם יצא לי להיות קצרה על הילדים, זה כנראה הגיע לרמה גבוהה מאוד שהגעתי לקצה ואין לי במה להתייסר. בשוטף אני נוכחת, אני שם, אני איתם, גם אם לפעמים אני מרימה קול. אבל עם בוא הקורונה, אני מג'נגלת בין עבודה, לשיחות זום, לשירותי קייטרינג, לנסות לגרום להם ללמוד ולעזוב מסכים, להיות איתם בשעת משחק אמיתית וכמובן בשיתוף ממים נוסח "אני לא בוכה, זה החופש הגדול במרץ שנכנס לי לעין".
זה כמובן לא צולח. מישהו משלם מחיר. לרוב הילדים לצערי. אי לכך, אני מסיימת את ימיי בתחושה של אמא קקה. מחזיקה מחזיקה מחזיקה ואז מקיאה הכל. לא אוכל, אנרגיות. וזה יותר רע. וכל פעם זה מתחיל ב: "באמת שניסיתי להחזיק את עצמי כל היום, אבלללללללל" ומשם כבר אי אפשר להבין באמת מה יוצא לי מהפה כי זה דציבלים נוסח "פסיכולוגית!! אישה משכילה MA BA זהו!!".
אבל אז, בכל יום בשעה 20:30, ביבי עולה לשידור עם הנחיות חדשות ואני מבינה מחדש שפרופורציות זה הכול החיים. ובכל לילה אני אומרת לעצמי שזו רק תקופה וזה יחלוף ויש כל כך הרבה יותר נורא מזה, ויש לנו גם המון מה להודות על מה שיש. ואכן בכל בוקר אני קמה קצת יותר שפויה ומאוזנת. זה אולי יישמע הזוי, אבל כל יום נהיה שפוי יותר ומאוזן יותר בדירה הזו שכל קול נשמע בה ואין לאן לברוח.
אז אולי אין לי בית גדול או בעיות שמיעה, אבל לא נדבקתי בקורונה (עדיין ואמן שלעולם לא), ועוד לא חול"תי או פוטרתי, והילדים בריאים ולא ניזוקו מהקורונה, ועדיין לא לחלוטין ממני, ויש לי בן זוג שחוזר מהעבודה עם אנרגיות של בית ויש לי WIFI ואוזניות אטימות לרעש. וזה באמת הכי הכי חשוב.
הורים - כל מה שצריך לדעת
על ילדים, הורים
ומה שביניהם