לא מזמן דיברתי עם מישהו שיש לו שלושה ילדים. כולם בני פחות מ-5. הוא לא ישן, הוא עוד עמוק באופרציה של כל הדבר הזה כפול 3. אני רק ישבתי מולו באיזו נחת רוח, ואמרתי בהתנשאות לא מכוונת: "יום יבוא ואתה תתעורר ותקלוט פתאום שהם כבר גדולים. פתאום ייפול לך האסימון שאתה כבר ישן לילה שלם, גונב שנ"צים וכבר לא מסניף חיתולים של מספר 2. זה פתאום מכה בך". הוא נראה כל כך עייף וסקפטי. כמוני בדיוק. לפני 5 שנים. נתתי לו לעצום את העיניים לכמה דקות.
אבל זה בדיוק כך. גם התובנה שאלה, הבכורה שלי חוגגת עוד רגע יום הולדת 12, היכתה בי בפנים ביום בהיר אחד. בזמן הקורונה, בתקופה שבה ריחוק חברתי היה השחור החדש והאירועים היחידים שהוזמנו אליהם היו סגרים ובידודים. עוד לא הרהרנו על אופי מסיבת בת המצווה של אלה. כל מה שהספקתי לשאול אותה זה אם היא רוצה בכלל אחת. אלה אמרה שהיא רוצה חו"ל. אמרתי לה: גם אני.
ובכינו ביחד.
לא מהתרגשות.
אבל בדיוק אז, אישה חכמה מאוד וחברה מופלאה ושמה אסנת העלתה רעיון מדהים: "לאור המצב ושלל ההגבלות, למה שלא נחגוג בת מצווה כיתתית לכל הבנות?". אליה הצטרפה עוד נבונה ומופלאה ושמה חלי, וביחד הן החלו לקרום תוכנית על אליה הצטרפתי מאוחר יותר - כזו שתשים את הסרט של גלית גוטמן בכיס הקטן: מסיבה בלתי נשכחת, בלי צדפות ובלי משכנתא.
כמעט כל אמהות הכיתה הסכימו מיד למאורע. בשלב הארגונים, הקורונה עדיין חגגה והחיסונים היו רק בתחילת הדרך, לכן מראש נערכנו לאירוע אינטימי של אמהות-בנות, מהחשש להתקהלות יתר. בתכנית: וילה, בריכה, מתנפחים, קייטרינג, 2 טקסים, סטנדאפיסטית, 17 בנות 12, 17 אמהות בנות קצת יותר – חוגגות אירוע שמח, מגבש, אקולוגי, מפנק וגם חכם מאוד כלכלית. ארבעה חודשים אינטנסיביים של הפקה, ארגון ותכנון הגיעו לסיום בשישי אחד ביוני.
הקיטש המושלם והמתבקש
האירוע התקיים בווילה פרטית בכפר הנגיד. מסוג הווילות שאתם מזילים ריר רק מלהביט בה., מרחבי דשא שלא נגמרים, עצי דקל ובריכה מפנקת גדולה במרכז כל היופי הזה. לשם הוספנו את כל הדיטיילס שהופכים וילה מפנקת לווילה שלא רוצים לצאת ממנה: מתנפחים בשלל צבעים וצורות לבריכה, פופים שלא תרצו (או תוכלו) לקום מהם, קייטרינג של שוק אוכל טעים ויפהפה, רפסודה של פירות טריים, זרי פרחים לכל בת מצווה נרגשת וצלם שהגיע עם האקססורי הכי לוהט שיש: קיר צילום ומגנטים. שני דברים שגורמים לכולנו להיכנס להיפרוונטילציה. 
עד כאן מדובר במסיבת בנות חלומית. אבל היה צורך להכניס גם היבט טקסי לכל האירוע הזה. בכניסה, פרסנו שביל ועליו פוזרו עלי כותרת (שנרכשו והוזמנו מראש) וכל אם לקחה את בתה, ענדה לראשה זר פרחים, חיבקה ונישקה על רקע שיר קיטש מושלם שמיועד בדיוק לרגעים האלו. לעתים קיטש (ותחבושות עבות) זה כל מה שאם בגיל העמידה צריכה. אין מה לעשות, ריטה ומשי יודעות לעשות את העבודה, לעזאזל. ורק אומר שלא רק האמהות התייפחו קלות, היו גם כמה בנות מצווה ציניקניות ונרגנות שמדברות בצ' ובסלנג אמריקאי שהזילו דמעה.
טקס נוסף התקיים בסיום האירוע, כאשר כל ילדה/נערה קיבלה צמיד אישי ובו שלושה לבבות: אחד לכל הורה ולב מרכזי לילדה עצמה. כן, כן, תקראו לנו קלישאות. זה לא מפחיד אותנו.
באמצע כל אלו: הייתה בריכה והרבה ממנה. היו ארטיקים, היו מתנפחים, היה משחק כדורעף אמהות-בנות, הייתה סטנדאפית שהצחיקה והפעילה את כולנו והיה אירוע שכל כולו קידש את הדבר היפה הזה שנקרא בת מצווה: הגיל בו ילדה הופכת לנערה.
אירוע של 17 מלכות
זה היה אירוע בלי מלכה אחת. על כס המלכות, עמדו 17 בנות עם כתר ואף אחת לא נלחמה על המקום שלה. לא הייתה ערימת מתנות וגם לא צ'קים, לא הייתה צדפה שנפתחת ולא הליקופטר שנוחת ממעלה. לא היה שם בדל של תחרותיות. רק איחוד וגיבוש שהגיעו מהמקום הכי יפה, תמים ומרגש שיש. כל אחת מהבנות קיבלה את מנת תשומת הלב שלה ואף אחת לא הרגישה מעל או מתחת או יותר או פחות.
היה כאן אירוע של ביחד, של היתרמות קהילתית נפלאה. של אמהות מדהימות, של שיתוף פעולה ופרגון הדדי. זו הייתה בת מצווה שמעולם לא חשבתי שאעשה. בטח לא בתקופה של מגיפה עולמית שהסיכוי לחגוג בה היה קלוש. אולי כמה בלונים וקריאות שמחה מהמרפסת.
הייתה זו בת מצווה שמקדשת ערכים חשובים של ענווה, שוויוניות, אחדות וחברות. וכמו שחלי נאמה בפני כל הנוכחות: "היום הזה מסמל עבורכן וגם עבורנו האימהות, את המעבר שלכן מילדות לבגרות, אנחנו מסתכלות עליכן מתבגרות ומתמלאות בגאווה, תזכרו שאין דבר בעולם שאינו אפשרי עבורכן, אתן יכולות להכל, אם רק תירצו בזה מספיק חזק. מי ייתן ותלכו בדרכים טובות, ישמור אתכן האל ויברך אתכן ובכל אשר תעשו תצליחו. אנחנו תמיד נהיה לצידכן".
לא הייתה ערימת מתנות וגם לא צ'קים, לא הייתה צדפה שנפתחת ולא הליקופטר שנוחת ממעלה. לא היה שם בדל של תחרותיות. רק איחוד וגיבוש שהגיעו מהמקום הכי יפה, תמים ומרגש שיש
בשורה התחתונה, בסיכון להישמע קלישאתית (בפעם השלישית היום), כנראה שזה המסר הכי חשוב שקיבלנו בקורונה: לרדת רגע מהענן הזה שאנחנו חיות עליו ולהבין שבסוף זה כל מה שחשוב: חברות טובות, ערבות הדדית, אהבה, כבוד, ענווה, בריאות, עץ דקל אחד, מתנפח בצורת ברבור ובריכה עם מים תכולים. כל השאר זה שטויות. הקורונה השאירה בכולנו כל כך הרבה חרדה ופחדים אבל גם הבנה שלא צריך הרבה כדי לייצר שמחה ואושר וזכרונות של רגעים מיוחדים שנחקקים בנו לעד. 
בסוף האירוע, אלה חיבקה אותי חזק. ממש חזק. ואמרה לי שזה היה מדהים ושהיא מודה על הכול.
את הניצוץ הזה בעיניים שלה אני לעולם לא אשכח. גם לא את שלי.
רוצה לומר תודה לכל השותפות למסע הזה. לאמהות ולבנות. ורוצה להכין כבר את אמהות העתיד: כזה בר/ת מצווה אני רוצה גם לאוהד ולאדווה. לא פחות וממש לא יותר.
*ולגבי השאלה המתבקשת: כמה כל הדבר הזה עלה לנו? 1,100 שקל לכל משפחה. עשו את החישוב שלכם.