יניב מנסה לסדר את ה-DVD הנייד במכונית ששכרנו באיטליה. אבל משהו שם לא עובד כמו שצריך. ההורים שלי, אלה ואני ממתינים בחוץ, בזמן שהוא מנסה לאלתר פתרון משל היה מקגיוור להמונים.
בהתחלה זה נראה אבוד. "עזוב יניב, נסתדר גם ככה", אבא שלי אומר לו, וחצי מאבד סבלנות. אבל יניב, מעצב תעשייתי במקצועו שמוכן לכל אתגר, לא קרוב להתפשר. כעבור חצי שעה, הוא מסדר הכל. ה-DVD תלוי, אלה מבסוטה על הכיסא, ואנחנו יכולים לצאת לדרך. זה היה הרגע שבו הבנתי פתאום שאני אוהבת את האיש הזה. מאוד אוהבת.
"אחרי הפרפרים, המציאות החלה להעיק"
באוקטובר השנה, יניב ואני נציין 11 שנים. 7 שנות היכרות, 4 שנות נישואים. בזמן הזה הספקנו להיות חברים, להיפרד (לשנה וחצי!), לחזור, לגור אצל ההורים שלו, לקנות בית, להיכנס להריון, לעבור דירה, ללדת ולחיות.
כשרק הכרנו, הייתי מטורפת עליו. אני לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא עמד מחוץ לפיאט הישנה שלו, בג'ינס כחול, סריג חום, עם יד אחת בכיס. עוד ממרחקים החסרתי פעימה. הוא היה נראה לי כזה שווה. כשהתקרבתי חשבתי שהוא ממש חמוד. אבל במובן הסקסי של המילה.
מהר מאוד הבנתי שהוא ילד טוב. שלא מעשן. ולא שותה. שאוהב להתעסק עם הידיים (ולא רק למקצועו), שאוהב סדר ואוהב לנקות, ולכבס, ולבשל, ולעשות סקר שוק על כל דבר, ואוהב לעשות ארוחות שישי עם המשפחה, ושהוא לעולם לא יוותר על הסלטים של שבת והחריימה החריף.
בהתחלה הוקסמתי מכל דבר שעשה, על אף שהוא היה כל כך שונה ממני. אבל עם הזמן, הפערים הגדולים בינינו התחילו לבלוט ולפגום קצת בתמונה האידילית. ככה זה, אחרי שהפרפרים עפו, נחת במקומם 4 טון של מציאות. פתאום דברים שראיתי בחיבה בהתחלה, התחילו להציק ולהעיק עליי. כמו למשל הצורך לנקות את הבית בימי שישי, כל שישי, ויהי מה.
גם לא הבנתי למה על כל דבר שאנחנו רוצים לקנות, חייבים קודם ללכת לחמש חנויות, ועשרה אתרי אינטרנט לצורך השוואה. ומה הקטע עם חריימה ועוף בשישי? מה הבעיה בארוחה חלבית אחת לכמה זמן? ולמה לא להיות יותר ספונטני?
תמיד קוננה בי התחושה שאי שם בחוץ יש לו מכסה שמתיישב הרבה יותר טוב על סיר הציפיות והדרישות שלו. וידעתי שגם לי יש אחד כזה.
פתאום התכונות המעצבנות הפכו שוב לאהובות
אבל אף על פי וככלות הכל אהבתי אותו. וגם לא ידעתי איך לחיות בלעדיו. אולי פחדתי. כנראה שפחדתי. אחרי שבע שנים מורכבות של אושר מהול בהתמודדויות, הוא הציע נישואים. ונעניתי בשמחה. עמוק בלב ידעתי שזה לתמיד, ושההיאחזות הזאת אחד בשנייה לאורך השנים ודאי נובעת מרגש עמוק ואמיתי. וזה עשה לנו טוב. פתאום ההבנה שזה עכשיו ולתמיד יישרה את שנינו, ונהיה נעים באופן עקבי. יום יום. אחר כך גם הגיעה רכישת הדירה וההיריון שהזניקו זיקוקים לשמי הנישואים עד לידת אלה - שהייתה רגע שיא מצמרר.
אחרי שמונה שנים ביחד, היינו צריכים משהו. ואלה הייתה יופי של משהו. פתאום כל התכונות האלה של יניב שהצליחו לא פעם להטריף את דעתי, הפכו להיות מוערכות וחשובות. כמו העובדה שהוא אבא מודע, ולא פעם אף יותר ממני. מודע לסטריליות, לסכנות פוטנציאליות, לסדר וניקיון. אז נכון שבהתחלה הוא היה הרבה יותר חרדתי ממני, מצד שני מישהו היה צריך להיות כזה.
הוא גם היה לי גב ברגעי משבר. בכל אותם רגעים שאני איבדתי את זה, הוא ידע לקחת את אלה, לתת לי לישון, ולהוציא ממנה חיוך.
פתאום, הפרפקציוניזם הזה, הכישורים הטכניים המופלאים שלו (שרברב? חשמלאי? מי צריך את זה בכלל), העקשנות לפתור כל דבר גם אם זה לוקח שעות, ואפילו סקרי השוק המושקעים שלו הפכו להיות נכס חשוב שלמדתי להפנים ולאהוב.
מוזר לי לראות את הבחור ההוא עם הג'ינס והיד בכיס פתאום איש גדול, אבא לבת שלנו, שיודע לחבק ברוך, ולעשות מעצמו צחוק רק כדי לגרום לקטנה הזאת להתגלגל. מוזר לי שהאיש הזה שעשה לי את זה כל כך אז מחוץ לפיאט, מעורר בי רגשות דומים אך עמוקים יותר היום, 11 שנים מאז, כשהוא מסדר לה את ה-DVD במכונית.
שלא תטעו לרגע – הוא עדיין מרגיז אותי לא פעם. והוא עדיין מצליח ללא כל קושי להעלות את לחץ דמי ולעשות בו רייסים, כמו למשל כשהוא מתעטש בווליום לא אנושי שמרעיד את האדמה, או נרדם בשניות בלי לתת נשיקה או מתעקש לעשות סידורים לבית דווקא ביום שישי.
זה לא גן עדן של אוהבים כל הזמן, אבל זה מפתיע אותי לגלות שעם השנים, זה לא נעשה גרוע יותר. מוזר, הא?
למעשה כשאני מביטה סביבי, ובוחנת את כל הגברים שמקיפים אותי בחיים: אז יש שם אחד חתיך בטירוף, ואחד חכם ושנון מאוד, ואחד מצחיק בצורה בלתי רגילה, ואחד זורם וסופר מאגניב, אבל היום, יותר מתמיד, אני מבינה שאין גברים כמו יניב. ואני מבינה כמה הוא מיוחד.
מפתיע אבל נכון: אלה עשתה רק טוב לזוגיות שלנו. עם הולדתה, גיליתי את אבא יניב, ואין לי ספק שאני צריכה לעשות לו עוד כמה ילדים. שנתחיל?