אני מאוד אוהבת את אמיר דדון. מאוד. כלומר, ממש. ברמה של צו הרחקה. כתבתי עליו כ-4 טורים, הייתי בעשרות הופעות שלו, כולל 3 פעמים ב"עלובי החיים", 3 פעמים ב"לילה אחד באפריל" ובחיפוש ביוטיוב שלי תוכלו למצוא בגדול פלייליסט שמבוסס על אמיר דדון וכל מיני שיתופי פעולה שהוא עושה, כולל אירועי עבר, הופעות אקראיות וכמובן הנפילה של קרן פלס בטקס המשואות.
בפוסטים שאני מעלה בפייסבוק אני נוהגת להוסיף מדי פעם תמונה שלו. סתם ככה, בלי הקשר ממשי. אלו גם הפוסטים שמקבלים הכי הרבה תגובות, נטולות הקשר לסטטוס עצמו, כמובן. בימי הולדת שולחים לי קולאז'ים שלנו ביחד, ויש לי אפילו סרטון שלו מאחל לי מזל טוב, כאילו הרגע סיימתי תיכון. רק שהייתי בת 40.
בעלי, אגב, יודע על הקשר הסודי בינינו, שמתקיים בראשי שלי בלבד. גם הילדים. היי, בעלי אפילו היה איתו בטירונות, מה שמעיד שמדובר במערכת יחסים שכתובה בכוכבים. הכל לג'יט כמובן. הוא לא יודע על קיומי, אני יודעת עליו כל מה שיכולתי להוציא בקטע חוקי ולא מטריד.
אבל שתדעו שהכל התחיל ממקום הרבה יותר עמוק, מהותי ומשמעותי בחיי.
אתמול (שני) הוציא אמיר דדון גרסה מחודשת ל"חלל", עשור בדיוק אחרי שהושק לראשונה. בגרסת הקליפ שילבו בין קטעים מהווידיאו המקורי לאלו העכשוויים. אני זוכרת את היום הזה שהשיר יצא. זה היה ב-2010. אני אימא טרייה עם תינוקת קטנה בת פחות משנה. "חלל" יוצא לרדיו. זמר חדש, אנונימי יחסית, עם קול עמוק. זמן קצר לאחר מכן טרגדיה פקדה את חייו של אחי הגדול. אובדן גדול וקשה. הוא חי אז בדירה קטנה בטורונטו, כשהתבשר שהאיש הכי קרוב אליו נפטר כאן, במושב בצפון. והוא שם. כאן בוקר. שם לילה. 12 שעות ארוכות לבד הוא היה בדירה הקטנה ההיא, על הקו איתנו, עד שיוכל לעלות לטיסה לישראל, כדי להספיק להגיע ללוויה.
האבל היה קשה. האקראיות והספונטניות של המוות העצימה את ההתאוששות מהתקופה שלאחר מכן. וכל מה שממש החזיק אותנו בתקופה הזאת היה האלבום הראשון של אמיר דדון. זה הרגיש כאילו כל שיר באלבום נכתב על הסיטואציה שאח שלי נקלע אליה. ואני, שליוויתי אותו בתקופה הזאת, לא יכולתי שלא להיחנק ולעצור דמעות על בסיס יומי. זה אלבום שקשר את נפשנו עוד יותר אחד לשני. הוא נשמע בלופ במשך חצי שנה ברציפות. על קו חולון-טורונטו.
"חלל" תיאר בצורה מדויקת ונוגעת ללב את החוסר הגדול והמפתיע באמצע החיים, "הומסיק" צייר את המרחק הגדול של אחי מהבית, "בזמן האחרון" היה סיפור על כל מה שעבר עלינו בזמן האחרון, "חצי" תיאר את היציאה המעורפלת והקשוחה מהאבל, ו"תודה" היה שיר סיכום שנקשר למוות, לתקופה ולכל פעם שעלתה בי תחושת הוקרה.
אמיר דדון נכנס לחיי לא בתור הפרסונה הסקסית של היום. בהתחלה הוא היה קול אדיר שחדר פנימה, כיווצ'ץ' את הלב, סובב אותו ושחרר אותו. בכמה פעימות. הוא היה הוכחה חיה ובועטת עד כמה מוזיקה משפיעה, משנה, מזככת, מרגיעה, מכעיסה, מעצימה ומכילה. יש בה הכל.
מאז, דדון הוציא עוד שני אלבומי סולו ("יש אין סוף", "לבחור נכון"), אינספור שיתופי פעולה, כיכב במחזמר "עלובי החיים" במשך שנה, כיכב ב"לילה אחד באפריל" לצד קרן פלס, התגרש, עבר לגור באזור עמק חפר, הוא רובץ בחוף הים עם הגיטרה ומזמין פנקייקים בבית ינאי. לא סגורה על איזה פאנקייק, אבל אני אגיע לזה.
הימים חלפו גם בצד שלנו. אחי חזר לקנדה, מצא זוגיות חדשה ומדהימה, חי את החיים בתור האנימטור הכי טוב שאני מכירה בעולם ושהיקום עוד יכיר.
אני ויניב עברנו לנס ציונה, הבאנו עוד שני ילדים (3 בסך הכול, בפעם האחרונה שבדקתי), החלפתי ככל הנראה 10 רינגטונים שעונים לשיר הממכר החדש של דדון, שיניתי כמה תפקידים בעבודה, סגרתי 40 וקוטלגתי בתור הסטוקרית של הבחור. וזה בסדר.
כי אם מניחים בצד את כל הקטע של ההערצה המטופשת והסגידה לגבר זר (שללא ספק אגב השתבח עם השנים כפי שניתן לראות בקליפ החדש), אני חייבת לאמיר דדון הרבה תודה על התקופה ההיא. כי מוזיקה היא הכל. מרפאה פצעים, מאחה סדקים ועושה פלאים. וכשהיא מלווה בקול פסיכי, זיפים גבריים, ערימת שיער פרועה וחולצה שחורה – זכינו.
לכל הטורים של לילי »