"לא יודעת, קשה לי להתנתק מהם, אני בעייתית בקטע הזה", אמרה לי מורן השכנה אחרי שהייתי בברלין עם יניב, בלי הילדים, במשך ארבעה ימים (מלאים!). מאושרת הייתי, קורנת אפשר לומר, למרות שברגע הנחיתה, העצב והשגרה התיישבו לי על העורף טוב טוב והורידו לי את הראש. תהיתי כמה זמן ייקח לתלאות היומיום להשפיע עליי אחרי ארבעה ימים (מלאים!) של מצבור אנרגיה. התשובה העצובה: שעה.
ובכל זאת רציתי להגיד למורן השכנה שעם הכניסה לדיוטי פרי, זה יעבור לה. שעה בתוך הטיסה, היא כבר תקפוץ על הדייל הקרוב למקום מושבה ותרקוד איתו זומבה. בנחיתה, היא תנתר אל עבר החופש. ויומיים אחרי, אולי היא תיזכר שיש לה ילדים. לא בטוח שתזכור בדיוק כמה, אגב.
העניין הוא שהורים, מטבעם, הם מאוד חכמים בדיעבד. אחרי הילד הראשון, אנחנו מצטערים שלא נסענו לבד, כשעוד יכולנו, בלי עולל דבוק לפטמותינו. אחרי השני, אנחנו כועסים על עצמנו שלא נסענו לבד כי להשאיר ילד אחד אצל הסבים והסבתות זה פינאטס - הם אוכלים את זה בלי מלח. אחרי הילד השלישי, אנחנו אוכלים את הלב שלא נסענו לבד כי מה זה שני ילדים? זה פיקניק ביום קיץ. וכך חולפות להם השנים והכי רחוק שהגעתם היה חמש שעות בספא. אין, הרומנטיקה מודה לכם על ההשקעה והמנקה מודה לכם שלא הסרחתם את המיטה.
אז זה מה שקרה לנו. שש שנים חלפו מאז שאלה נולדה. אין כאן מה לרחם עלינו, בזמן הזה נסענו הרבה לטיולים, ראינו ארץ, עיר וקצת עולם עם הילדים. אבל הכי רחוק שיצאנו בלעדיהם היה לילה בטבריה. לילה שלא נשכח. לילה שבו יצרנו את אוהד. בלילה הנוסף שלנו לבד, שנה וחצי לאחר מכן בירושלים, יצרנו את אדווה.
וכך יצא שבכל פעם שהתרחקנו ל-24 שעות, חזרנו עם ילד. הפעם, ליום ההולדת ה - 40 של יניב ויום הנישואים השמיני שלנו, החלטנו שזה הזמן לשבור את המעגל ולצאת מהקופסה. התוכנית: ארבעה ימים (מלאים!) בברלין ובלי שום תינוק בחזור. את התנאי הראשון קיימנו. את התנאי השני – ימים יגידו.
שלושה ילדים, בית ומשרה מלאה הם חתיכת שגרה לא פשוטה. יש רגעים של אושר וצחוק, אבל על כל רגע כזה יש חובות, מטלות, משימות, דו"חות, קנסות, כביסות, בישולים, ניקיונות ומה לא. כל ההורים יודעים על מה אני מדברת. ולכן, התשוקה העזה לעשות משהו לבד ליותר מ-24 שעות גברה על כל מצפון וגעגוע.
הכנו הכול מראש: תיקים עם בגדים, סנדביצ'ים לילדים. עדכנו את סבא וסבתא על הקרייבינג של הילדים בבוקר (שוקו בכוס של ספיידרמן בלבד ותנו להם לבחור קשיות, אחרת חבל על פרצופכם היפה), איך להרדים אותם הכי מהר (חיבוקים לצד אסרטיביות), איך להלביש אותם מהר (מי שרוצה עוגיה, מתלבש!), את מי לאסוף ראשון, את מי לקחת לחוג ויאללה – תפדלו. תהנו משלושה ילדים ל-96 שעות של אושר.
לבד בברלין
אבל השאלה האמיתית היא איך עושים את זה? איך מתנתקים משלושה ילדים אהובים ויקרים שצמודים לנו לכל איבר בגוף, ובעיקר ללב? שש שנים זה לא קרה, איך נעשה את זה עכשיו? ובכן, בקלילות של איילה. זיכרו - אתם לא מצלקים את נשמתם, אתם בסך הכל משאירים אותם עם סבא וסבתא לזמן קצר וקצוב. ובוא נודה בזה, סבא וסבתא הרבה יותר מגניבים מכם. היי, הם כבר לא יצטרכו להגניב להם שוקולד בהיעדרכם. יש להם נתיב פנוי לפנק, לפנק, לפנק.
אתם משאירים הבטחות למתנות, מפזרים נשיקות, מחבקים חיבוקים, ויוצאים מהבית. כשתשמעו את צליל גלגלי המזוודה על האספלט, המצפון כבר יתחיל להיפרד. משהו חדש ייכנס ללב. תחושה כזו של פעם. כשדאגתם רק לישבן של עצמכם ולא לחיתול של ילדכם. פתאום, בשאון של הדיוטי פרי, אתם תמצאו שקט שכל כך ייחלתם לו. הדאגה היחידה שלכם תהיה איפה לשתות קפה ואיזה בושם לקנות לחמותכם (חייבים לזרוק מילה על החמות, אחרת חבל).
במשך הימים האלה בברלין, דיברנו הרבה עם הבית. וכל פעם שסבא וסבתא סיפרו על משהו מגניב שאחד מהם עשה, הלב שלי התרחב מחדש. ואז הם אמרו: "אז נלך עכשיו לעשות להם אמבטיות", ואני עודדתי אותם בהתלהבות: "מעולה, תהנו!". אבל בלב אמרתי: "טוב שאתם, ולא אני". נשכבתי על המיטה בחדר במלון, הנחתי את הראש ורק חשבתי איך אני הולכת לקלח את עצמי. שעה שלמה. במים חמים. בשקט. בלי הפרעות.
וכשראיתי משפחה עם ילדים יושבת בשולחן לידינו, כל ילד הזכיר לי את ילדיי שלי. התבוננתי באינטראקציה המשפחתית וקצת התגעגעתי לשלי. אלא שאז אחד הילדים התעטש והותיר הררים של נזלת, האמא נחלצה לעזרתו ומיהרה לקנח לו את האף. האבא היה עסוק לקלף לבת השנייה את הביצה הקשה, ואני התבוננתי בערגה על הנעשה. ערבבתי באיטיות מעודנת את הקפה, וחייכתי חיוך מתנשא של מונה ליזה. "טוב שאתם, ולא אני" – אמרתי לעצמי.
אגב, גם הילדים לא ממש הפכו עולמות בכל פעם שהתקשרנו. "מי רוצה לדבר עם אמא?", ביקשתי שאמא שלי תשאל אותם. "הם משחקים עכשיו עם סבא", היא ענתה. אחר כך שאלתי את יניב אם ההתעלמות וחוסר הרצון לגנוב את הטלפון מעידים על האהבה שלהם אלינו. הוא הסביר לי שטוב להם עם סבא וסבתא ואולי אפילו הם היו צריכים שבירת שגרה מאיתנו. השתכנעתי ממש ממש מהר.
ארבעה ימים של ביחד העברנו בברלין. ביחד כמו פעם, כשהיינו זוג נטול. ופתאום כל הפנקסנות נמחקה (מלבד: תחבק אותי, למה אתה לא מחבק אותי, זה רומנטי, תחבק אותי). פתאום היה לנו זמן לבד ובאופן מפתיע, לא דיברנו כל הזמן על הילדים. דיברנו על עבודה, ועל אוכל, ועל הבגדים שנקנה, ועל הסיור שנעשה, ועל המוזיאון שנראה, ועל החיים שבחוץ.
ואז זה נגמר. מהר אבל בטוב. נחתנו בבוקר, רגע לפני שהקטנטנים התעוררו. ראשון היה אוהד שקפץ ודילג ואני קפצתי ודילגתי אתו. אחריו אלה שמיהרה לחיבוק דב והתמסרה בקלות. ואחרונה אדווה שהייתה כמו תפוח אדמה לוהט שרציתי לאכול והניחה עליי ראש. תוך שעתיים כבר הכול חזר לסדר הטוב והמבולגן: אלה בבית ספר, אוהד בגן, אדווה בגן. הבית מבולגן. כוס השוקו של ספיידרמן עם הקשית הכחולה ממתינה להיכנס למדיח. פירורי עוגיות על הרצפה. מיילים מהעבודה כבר מהבהבים. והחיים חזרו לשגרה. כולם בחיים ודומה שבריאותם הנפשית והפיזית תקינה. העולם לא התמוטט, רק נראה פתאום קצת יותר ורוד. מטורף, הא?
*בהזדמנות זו נודה לכל האנשים שנרתמו למשימה: הכינו שוקו עם קשית, אספו ופיזרו, חיבקו ונישקו, קילחו והאכילו ואפשרו לנו להגשים את חלום ה-96 שעות: סבתא רבא פרידה, סבתא טובה, סבא אפרים, סבתא ויויאן וסבא חיים ועידן ואושרת. זה באמת לא היה קורה בלעדיכם. תודה!