"עמית עם 39 מעלות חום. השארתי אותו אצל אמא שלי", אומרת לי גלית בשיחת בוקר שגרתית. "אני מוכרחה לנסוע לקורס היום וזה קורע לי את הלב", היא ממשיכה ומתייסרת.
"הוא מצונן? מנג'ס? משתעל?", אני מתעניינת. "לא, זה רק שיניים. אבל זה כל כך כואב לי לדעת שיש לו חום וללכת. זה שובר לי את הלב", היא אומרת ונשמעת כמו אחת שסדקו לה ריאה.
"ואת חייבת ללכת לקורס?", אני מבקשת להרגיע את מצפונה איכשהו.
"בגדול – כן. אבל מה זה חייבת? אני לא חייבת לעשות כלום", היא מסכמת. ונוסעת לקורס. כי זה מה שקורה לכולנו בסוף. רק שלה כואב בלב. ואצלי הוא אפילו לא מרשרש.
האם אני קרה כקרח או שכולם השתגעו מסביבי?
כשסיימנו את השיחה, פתאום עלו לי ייסורי מצפון משלי על כך שלא עלו לי ייסורי מצפון אילו הסיפור היה קורה אצלי. חשבתי לעצמי שאם לקטנצ'יק יש רק חום בלי כל תופעות הלוואי וברור לה שזה שיניים, והוא שמור ועטוף אצל סבתא, אז למה לבה נשבר? וכשסרקתי את האמהות שסובבות אותי שמסתובבות וחושבות כל היום איפה הן נופלות במלאכת האימהות הטרייה וכה מורכבת, פתאום גיליתי על עצמי תובנה מוזרה, מפתיעה, כמעט לא מציאותית: אני לא אמא מיוסרת.
יש לי ילדה אחת בגן, ועוד תינוק בן חצי שנה שנמצא אצל מטפלת, אני עובדת במשרה מלאה (טוב, נו, משרת אם) ואין לי מצפון. אני ישנה טוב בלילה. הלב שלי לא נשבר. האם אני קרה כקרח או שכל העולם השתגע מלבדי?
תכלס, אני יודעת את התשובה. המצפון שלי ישן שנת דובים בעיקר כי התמזל מזלי ומערך האנשים שמקיפים אותי ונמצאים עם אלה הם אנשים שאני סומכת עליהם בעיניים עצומות. המטפלת היא אחת במינה, הגן נפלא, ואמא שלי היא אמא שלי שמאוהבת באלה אהבה חד פעמית ונדירה. ואני? אני חושבת שאני אמא לא רעה בכלל. כי כשאני איתם, אני איתם לגמרי. עם הנשיקות, ועם המשחקים, ועם החיזוקים, ועם האהבה. וכן, גם העובדה שאני יוצאת מהבית לעבוד ולעשות משהו שעושה לי טוב, זה רק עוזר בסוף היום. ובעיקר בעיקר כי אני לא בודקת את עצמי בציציות. לא מלקה את עצמי ולא מסתובבת כל היום סביב הקטנים ומפליקה לעצמי כאפות קטנות על הגב שלי כי אולי יכולתי לתת יותר בכל רגע נתון. מספיק אני סוחבת, לא?
ובכל זאת, לרגל יום כיפור וחשבונות הנפש האישיים, יש כמה דברים שאני מבקשת להתנצל בפני אלה ואוהד. כי אפילו לי, אם לא מיוסרת בהצהרה, יש רגעים שמבקשים סליחה ומחילה.
סליחה ילדים שאין כל יום אוכל ביתי, חם וטעים.
אם יש משהו שהייתי שמחה לשנות זה את זה. כי אין כמו להיכנס הביתה לריח של בית, ולא של טוסט במקרה הטוב. אם כי אני אלופה בטוסטים, ואלה תעיד על כך. מצד שני, עם כל הכבוד ללחם וגבינה צהובה, עוף, אורז וירקות מריח ונשמע הרבה יותר נכון.
סליחה שאנחנו לא כל יום יורדים לגינה.
האמת שיש לנו אחלה גינה ואחלה שכונה ואחלה שכנים והמון ילדים. למעשה, נס ציונה היא כמו קיבוץ, רק בלי חדר אוכל. על פניו, דרך נהדרת להעביר את אחר הצהריים. אבל לפעמים אני עייפה ורק המחשבה לארוז את עצמי ולהרים אותך ל"מתח", ולהיכנס למגלשה – עושה אותי רדומה. אז נסגור על פעמיים בשבוע גג שלוש. מתאים?
סליחה ששכחתי להלביש אותך בחולצה לבנה בפסח
סליחה שפעמיים בשבוע אני חוזרת מאוחר.
ואם להיות הכי כנה עם עצמי, סליחה שאני מרגישה עם זה טוב. יומיים ארוכים בשבוע מאפשרים לי קצת לנשום, פחות לרדוף אחרי השעון, לנהל את העבודה שלי יותר בנחת, לאכול ארוחת צהריים מעל שולחן עם חברים, ולא מול המסך. אני זקוקה לזה, גם אם זה במחיר של לא לראות את הילדים שלי פעמיים בשבוע. זה נותן לי כוח להמשך השבוע.
סליחה שאני כותבת עליכם בכל מקום.
כבר אמרו לי בעבר שייתכן ויום יבוא, ותקראו מה כתבתי, ולא תבינו איך הסכמתי לחשוף את הדברים האלה עליכם, ועוד בלי אישור. אבל זה מה שאני עושה בחיים. וזה תמיד רק רק רק דברים טובים. והיי, אם הסכמתי לחשוף את הסקס הסוער בצימר עם אבא, וזה עבר בשלום, מי אתם שתתלוננו?
סליחה אלה אהובה שלי שבפסח שכחתי להלביש אותך בחולצה לבנה.
שבועיים אחרי שאוהד נולד, אלה הייתה צריכה להביא עלה חסה, ביצה קשה, מצה וחולצה לבנה לגן. אני הייתי בטוחה שמדובר היה בפק"ל עבור מסיבת החג שנערכת אחר הצהריים. וכך, אלה הגיעה בידיים ריקות וחולצה אפורה. אפורה!!! הגננת כוכי מיהרה לתקתק והשיגה עבור בתי את כל מה שהיא הייתה צריכה. ואני, עמוסה בהורמונים, חזרתי הביתה ומיררתי בבכי. כאילו על כלום, אבל כל כך הרבה עבר לי בראש אז.
סליחה שאני קצרה לפעמים.
במיוחד בבוקר, כשצריך ללכת לעבודה, ואין לי פנאי לנהל שיחה ארוכה סביב סוגיית: חצאית פרחים ורודה או טייטץ כחול עם גופיה. ואלה, שתהיה בריאה – נשמתי האהובה, כבר פיתחה לעצמה אישיות של סטייליסטית מובהקת. אבל זה גם קורה לי לא רק בבקרים. לפעמים, אין לי סבלנות, ולפעמים יוצאת ממני צעקה, שבכלל לא קשורה אליכם – ילדים. ועל זה אני באמת מבקשת מחילה.
סליחה שהשארתי אותך בוכה בגן.
למרות שזה עבר לך תוך דקה מהרגע שעזבתי (אני יודעת כי הייתי בחוץ וביקשתי לוודא), זה עדיין אחד הדברים הכי קשים שאני צריכה לעבור, בשלב הזה של חיי. אני יודעת מה אומרים – ילדים קטנים, צרות קטנות. אבל לבינתיים הצרה הקטנה הזאת שוברת את הלב לאט לאט ומצדיקה התנצלות גדולה.
אין לי ספק שיהיו לי עוד ערימת התנצלויות בכל שנה שתחלוף, ובכל פעם הן יקבלו אופי אחר, ואולי אפילו דציבלים אחרים, כועסים יותר ומתנצלים יותר, אבל דבר אחד בטוח: אני אוהבת אתכם עד השמיים וחזרה, עם עננים והכל. ואין כאן שום ספק, סימן שאלה או התלבטות. נקודה.