ביום שבת האחרון, מעל לסיר קציצות ותבנית תפוחי אדמה, ערכתי להוריי את שיחת "יחסינו לאן". טוב, אני יכולה להציג את זה כך, אבל האמת היא שמדובר היה במשפט שדה. הנאשמים: סבא וסבתא. הפשע: או-הא, היכן להתחיל? מתן שוקולד בסתר, נשיאה בידיים ילדה בת 3 שלא לצורך, האכלתה בכפית בזמן שהיא מסוגלת לעשות זאת לבדה, מתן בקבוק מים ישירות אל פיה, הרמת כפית שזרקה הקטנה לרצפה וביקשה שירימו עבורה, ועוד תתי-סעיפים על תתי-סעיפים תחת הכותרת המפוארת: פינוק יתר. רציתי להוסיף את המשפט הסבתאי: "אם יכולתם לבלוע לה את האוכל, גם הייתם עושים את זה", אבל החלטתי לשים נקודה היכן שצריך היה.
מצטערים, אבל זה התפקיד שלנו
"אבא ואמא, עליכם להבין", נאמתי משולהבת ומחוממת כולי, "שאחר כך, אחרי כל ההתנהגות המפנקת, מפנקת, מפנקת שלכם - הכל חוזר הביתה. הילדה מפונקת, מתעצלת וטסה בבית מצד לצד, תזזיתית וחסרת מנוחה, ממנת יתר של קקאו. קקאו אני אומרת לכם!".
פאוזה קלה, מבט דרמטי. "אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבקשת, כלומר דורשת, שתחדלו ממעשי הפינוק הנפשעים האלה. רוצים פינוק? תנשקו אותה עד מוות. לא יכולים בלי? תחבקו ותדגדגו, אבל אנא מכם – אלה בת 3, גמולה מחיתולים ומדברת כמו ליידי בת 30. היא יכולה לאכול לבד, רבאק".
אבי הביט בי, הקשיב לי עד הסוף, ואמר: "תשמעי בתי היקרה, את צודקת. חטאנו, פשענו, תכניסי אותנו לבית הכלא עם כל שאר הסבים והסבתות שרק רוצים שהנכד יהיה מאושר".
טוב, זה לא בדיוק מה שהוא אמר, אבל גם לא מאוד רחוק מזה. הוא כן אמר שעם כל הכבוד, וכן – יש כבוד, אני צריכה להירגע ומהר. הוא חשף שהילדה מקבלת שוקולד אחת לשבוע וממש לא בסתר, הדגיש שהיא רחוקה מלהיות מפונקת ומעצבנת (פייר, זה נכון. היא מלאכית. אמרה האם האובייקטיבית), ועבור הפעמיים בשבוע בהם הם רואים אותה, אני צריכה לסלוח להם, אבל אם ירצו - הם ירימו אותה, יחבקו אותה, ואם היא תפיל משהו לרצפה, הם גם יאספו עבורה אם היא תבקש. אבל רק אם היא תבקש יפה. ואם יתחשק להם להרים אותה ולהפוך אותה באוויר כשהיא תגיד שאין לה כח ללכת, אז הם יעשו בדיוק את זה, ואם מדי פעם היא תבקש שיאכילו אותה, אז היא תקבל גם את זה. עם נשיקות והכל.
"אני ואמא בחיים לא נסכים למשהו שאת ויניב מתנגדים לו, ואם תגידו שאתם לא רוצים לתת לה שוקולד, לא ניתן לה שוקולד. אבל אתם צריכים לקחת דברים בפרופורציות. אנחנו סבא וסבתא והתפקיד שלנו, בחוזה העבודה הבלתי כתוב, הוא לפנק. וזה מה יש. תקבלו את זה או שתקבלו את זה".
פסק הדין היה ברור: אנחנו מקבלים את זה, אבל גם הם הבינו אותנו. לזכותם של הוריי ייאמר שהשיחה שמרה על דציבלים נפלאים וכבוד הדדי. התקשורת הייתה פתוחה, כנה וגלויה. בסוף הוסכם שאנחנו נאפשר פינוקים, כל עוד הם לא נוגדים את מה שבאמת חשוב לנו. מה שנקרא: שוקולד תמורת כבוד.
היינו פרזיטים, אבל בסוף יצאנו בסדר
ההורים שלי, כנראה יודעים על מה הם מדברים. אחרי הכל, הם למדו מהטובים ביותר. כי כשהם עצמם היו צעירים, ואחי ואני היינו זאטוטים, היו לנו את השמטרפים הכי טובים בעיר. סבתא פרידה וסבא אדולף מצד אמא שמרו עלינו בימים ראשון, שלישי וחמישי, וסבתא הלה וסבא מרדכי מצד אבא בימים שני ורביעי. אין ספק שמדובר היה בעסקת חבילה מהסרטים: ההורים שלי חסכו המון כסף והשיגו המון נחת וראש שקט בזכות תמיכה ובייביסיטר חינם ממדרגה ראשונה, הסבים והסבתות זכו לזמן איכות עם זוג ילדים נפלא ומוקיר תודה (כך אני נוטה לפחות לשווק את הניצול הזה), ואחי ואני זכינו לשירות כיד המלך. סבתא פרידה הייתה סורגת ומבשלת, סבא אדולף היה מגהץ כמו שאף אחד אחר לא יודע, סבתא הלה הייתה מסדרת ודואגת וחרדה (פולניה או לא?) וסבא מרדכי היה תמיד ברקע, משקיף באהבה.
בגדול, ניתן לומר בצורה ברורה וחד משמעית שהיינו פרזיטים. לא ניקינו, לא שטפנו, לא החלפנו מצעים, לא הכנסנו כלים למדיח, קיבלנו שוקולד כשרצינו, הלכנו לישון כי אמרו לנו שאנחנו בטח עייפים וכדאי שננוח, וכמובן שסבתא תשמור על שקט דממה בבית כדי שהמלאכים יוכלו לנוח, ולמעשה חוץ מלאכול, ולתת נשיקה וחיבוק לסבתות ולסבים – לא עשינו כלום. החיים היו נפלאים. פייר? פינקו אותנו מכאן ועד השמיים. לוקחים בסיבוב כל פינוק שאלה ואוהד מקבלים, ואו-הא כמה שהם מקבלים.
והנה גדלנו, ונראה לי שגדלנו בסדר. עם השנים למדנו לשטוף כלים, לפנות מהשולחן, לקפל כביסה, לנהל משק בית ולהיות בני אדם. או סוג של. אבל המתנה הגדולה ביותר היא שלמדנו להעריך את הסבים והסבתות הנפלאים והנפלאות שהיו לנו. אנשים שרק רצו שנהיה מאושרים, מסופקים, מחוייכים. הם נתנו את הנשמה ואת הלב, והצליחו לסחוט עוד קצת נשמה ולב כשלא האמנתי שעוד נשאר משהו, רק כדי שיהיה לנו טוב.
והיה לנו טוב. הכי טוב. ואני לא אשכח לעולם את מה שהפמלייה העוטפת הזאת עשתה למעננו. סבא מרדכי וסבא אדולף נפטרו לפני שנים. סבתא הלה הלכה לעולמה לפני שנה בדיוק. ב-25 ביולי, 2011, שבוע בלבד לאחר שהתבשרתי שאני בהריון שני, אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שסבתא נפטרה.
זמן מתוק-עצוב להגיד תודה על הכל, על הבישולים, על הכביסה, על הדאגה, על הרגל הקרושה שלא אהבנו אף פעם, על המבט הכחול שגם כשהראש לא היה צלול, הלב היה תמיד בפוקוס. על היד המחבקת, המקומטת שהנחת על רגלי בכל ביקור בבית אבות, ועל השנים הרבות שקדמו לרגע הזה.
וסבתא פרידה, שתיבדל לחיים ארוכים, לא מתכוונת להפסיק גם בגיל 89. היא עדיין האספקה המיידית והיחידה שלי לעוגיות ביתיות, עוגיות שאלה לא יכולה בלעדיהן כל בוקר. סבתא פרידה היא המקום הכי נוח להתרפק עליו, גם כשכבר קשה לה לעמוד וללכת, והיא עדיין ולעד תישאר האישה הכי צלולה, מצחיקה וגסה שהכרתי אי פעם. כנראה שלפינוק אין גיל. ואין מה לעשות, זה חלק מהדי.אן.איי של סבתא וסבא.
אז בינינו, אם המחיר של פינוק הוא לגדול על זיכרונות ונוסטלגיה מתוקה, אני מייחלת שאלה ואוהד יגדלו ככה. למעשה אני מאחלת להם לקבל בדיוק את מה שאני קיבלתי. יותר מזה, הם פשוט לא יוכלו להשיג.