לפני שמונה חודשים, בסמוך למעבר של אחי הגדול לקנדה, עלתה הצעה כמעט אגבית מסביב לשולחן ארוחת הצהריים: "אם ניסע לרני בקיץ, תרצו להצטרף?", שאל אבי בנונשלנטיות ללא שום הכנה מראש, ואני כמעט נחנקתי מרבע העוף. "הממ... תן לי לחשוב על זה רגע... כן!!! כן!!! כן!!!", עוד רגע והייתי מגיעה לשיא. המחשבה לבלות שלושה שבועות בארה"ב המופלאה כבשה את לבי וגרמה לי לפיק ברכיים. וכך, במשך חצי שנה, תכננו מסלול בלתי ריאלי בעליל אך הו כה מופלא לאמריקה הגדולה שכלל טיסות ארוכות, שעות מפרכות באוטו, ותקציב שגדול עלינו באלפי מונים.
לא "רוסה" איטליה
זמן חלף, אירועים בלתי צפויים אירעו, והמחשבה על טיול מחוף לחוף עם סבא, סבתא, בעל וילדה שעוד לא חגגה שנתיים נראה פתאום מעייף, מתיש וחסר היגיון. אז התפשרנו על איטליה - קרוב יותר, קצר יותר, ועם תקציב שפוי הרבה יותר. תודות לסבתא יקרה מאוד והורים מדהימים. ועכשיו אני כאן. אחרי שבועיים עם תינוקת בת שנה ותשעה חודשים ברחבי איטליה. האם זה היה שווה את זה? בגדול כן. האם הייתי עושה את הכול שוב? ובכן, לא. מבחינתי, זו הייתה חוויה נפלאה. אבל כל כך חד פעמית.
למה? קבלו את האותיות הקטנות:
נחתנו ברומא. ביג ביג מיסטייק. מהר מאוד אתה מבין שלהכניס זאטוט לעיר גדולה זה כמו להכניס גבר לחנות בגדים ולתקוע אותו שם ימים ולילות. מלבד העובדה שטיפס לאלה החום, הנזלת עשתה מגלשות מהחוטם הקטנטן שלה, ולזה היא הוסיפה גם שיעולים של נהג משאית, הרי ששום דבר לא ממש עניין אותה. לא הותיקן, לא קתדרלות, ואפילו לא פסל דוד המצויד. המחלה הביאה אותה להיות מאוד תלותית, ועל אף גיבוי מסיבי ואינטנסיבי של סבא וסבתא עליו כל כך בניתי, אלה רצתה את אמא ואבא.
מצד אחד לבקר באיטליה מבלי לפקוד את רומא נשמע כמו החמצה משוועת. מצד שני, להעביר יומיים שלמים עם ילדה חולה על הידיים ש"לא רוסה" עגלה, "לא רוסה" פיצה, "לא רוסה" איטליה – אני משוכנעת שגם רומא רצתה להעיף אותי מכל המדרגות הספרדיות.
פיקניק? יותר כמו אירובי
כעבור יומיים לא פשוטים שכרנו רכב להמשך הנסיעה. המסלול תוכנן לטוסקנה, האגמים ומילאנו לקינוח. אלה כבר הרגישה יותר טוב, ופתאום היו לנו תנאים: רכב צמוד, מזגן זמין, וילדה בריאה. אז התחלנו לנסוע. אבא שלי על ההגה, יניב מנווט עם המפות, ואני בפול טיים ג'וב עם אלה מאחורה.
מלבד שירים, חידות וציורים, העיסוק המרכזי היה להרים כל דבר שאלה בחרה להעיף. ושתהיה בריאה – היא מעיפה הכול: ממוצצים ועד מפות חשובות בהחלט. כך שאת רוב איטליה, ראיתי במקטעים. בין הרמת כדור מתחת לדשבורד לשקית במבה מהבגאז'. אם לרגע חשבתי שלשבת מאחורה זה פיקניק, גיליתי שמדובר בשיעור אירובי.
באיזור טוסקנה והאגמים, אלה כבר פרחה. מצאנו לה יופי של אטרקציות: גן חיות, פארק ירוק ומקסים והדובדבן שבקצפת - מיני שוויץ. בינינו, לא הכרנו אף מבנה, אבל אלה נהנתה להסתובב בעולם שלם בגודל שלה. רגעי האושר הגדולים ביותר של אלה, ובהתאם גם שלנו, היו האכלת יונים ואכילת גלידה. ויש כאלה הרבה. ואם אוכל, אז הדברים שאלה אכלה בטיול הזה היו מאוד ברורים: פיצה, גלידה, צ'יפס.
בפעם הבאה רק בטן גב
בכלל, כל טיול בחו"ל, במיוחד כזה ארוך, הוא סוג של רגרסיה לפעוט. בשבועיים של טיול, עברנו שישה בתי מלון: מה שאומר שבכל לילה שני, אלה זכתה לתפאורה חדשה: מהחדר הקלסטרופובי צבוע האדום ברומא שתצפת על קטנועים, ועד החדר המרווח בטוסקנה שתצפת אל נוף ירוק ומרגיע. איך שלא יהיה, זה לא בית. אז איך מרגיעים? עם מוצץ. ומה לגבי אוכל? ובכן, איטליה יודעת לעשות פיצה טובה. וחוץ מזה – כלום. כך שאלה אכלה שטויות ורזתה בטירוף.
אבל הנה אנחנו כאן. אלה חזרה לדוריס המטפלת היקרה כאילו כלום לא קרה. חזרה לאכול כאילו לא אכלה שבועיים. ואם תשאלו אותה איך היה באיטליה, היא לא תגיב. מצד שני, אם תשאלו אותה מה היא רוצה לאכול, היו סמוכים ובטוחים שהיא תגיד: "פיסה". (שזה כמובן הפיצה הכי חמודה בעולם).
בשורה התחתונה, הטיול הזה מבחינתי היה הזדמנות פז. גם שבירת שגרה לשבועיים ארוכים, גם טיול במימון כמעט מלא של משפחתי הנפלאה, וגם זמן איכות נהדר עם כולם. כך שלא היה לי שום ספק שאני קופצת על הסיפור הזה בשתי ידיים. עם זאת, המסקנה הברורה שחזרנו איתה היא שהיה טוב מאוד וטוב מאוד שהיה. בפעם הבאה: רק בטן גב ושבוע.
מצד שני, אם תעלה הצעה מצד מישהו לבקר את רני היקר בקנדה, תשכחו מכל מה שאמרתי עכשיו.
נ.ב. אל תשאלו אותי האם האיטלקיים סקסיים ויפי מראה. כשאת מבלה באיטליה במרדף אחרי פרחחית קטנה, הדבר היחיד שאת רואה הן כפות רגליים שבורחות ממך או במקרה הטוב מאכילות יונים עם במבה. אני משוכנעת שכל מה שאומרים על האיטלקיים החתיכים והמסוקסים להחריד – נכון, אבל אני בעיקר יכולה להשתפך על הנעליים שלהם.