בגדול, לא מגניב. בקטן: וואי, איזה מגעיל כאן. שונאת את היום הראשון ללימודים, שונאת התחלות חדשות, שונאת הסתגלויות לאנשים זרים. שונאת. לא סתם אני באותו מקום עבודה 14 שנים, נשואה לאותו גבר שהכרתי בגיל 21, לא עוזבת את השכונה שלי - מקסימום לבנין שסמוך לזה הקודם. שונאת חידושים, שונאת שינויים והיחידים שבאים בחשבון זה בצבעי השיער שלי או באורך הפוני. בכלל כל הרעיון של שבירת שגרה הוא לחלוטין מוערך יתר על המידה. ולראייה: קורונה. חתיכת שבירת שגרה מיותרת, מטופשת ולחלוטין מוגזמת שמוכיחה את מה שידעתי כבר מזמן: שגרה זה החיים.
באחד בספטמבר, אדווה נכנסה לכיתה א'. אוהד עלה לג' ואלה לשנה האחרונה ביסודי. על פניו, מלבד המעבר הגדול לכיתה א', הכל היה אמור להיות נינוח ורגוע כמו בינג' וגלידה. איזי בריזי. וגם בינינו, ילדה שלישית בכיתה א' - זה מרגש והכול כמובן and yet הייתי אמורה לצלוח את זה עם כמה דמעות במקסימום. אדווה היא הקלישאה המהלכת של ילדה שלישית שמגדלת את עצמה, קולית להפליא, מסתדרת כמו חתולת רחוב בעדינות של איילה. כמה קשה זה יכול להיות?
אבל שבוע לתוך הלימודים, ואני מגלה שזה נכון מה שאומרים: ילדים קטנים – צרות קטנות, ילדים גדולים – אללה איסתור. מי צריך את שברוני הלב האלה ולמה זה טוב? את אדווה כבר הספיקו להעליב (פעמיים!), לדקור אותה בטוסיק עם עפרון (בטעות עם התנצלות ודיווח בית ספרי), והיא לא מצאה את אח שלה ביום הראשון שזה חתיכת קרייסס מפתיע. בצהרון היה לה חבר ביום הראשון וגם בשני, אבל אחר כך הוא העז לשחק עם אחרים והיא נותרה לשחק לבד. היא והברביות.
ואוהד ואלה? כל אחד מהם בחזית שלו. הוא עם ענייני חברים ומסכים, היא עם סוגיות של מתבגרת וכל מה שלי בא זה לצרוח לתוך כרית. בין כל מכשול שכזה, ניצבות בגאון קבוצות הוואטסאפ שהוקמו במהירות ומעדכנות תדיר על המערכת הלא מתפקדת בעליל למחר, ושיעורי הזום, וערכת האביזרים שצריך לקנות ואף פעם אין במלאי, והצהרות הבריאות.
ואני רק שאלה: האם העולם לא יודע שאני אמורה לקבל מחזור כל רגע? כי הכל ביחד הוא מתכון נהדר כל כך לדכדוך מהסוג הכי מגעיל. המיוסר, העצוב, השיפוטי, ההרסני. זה שבוע שאני נעה בין "הכל בסדר. תנשמי. גם זה יעבור. כמו הדיסקים, כמו הווקמן, ערוצי זהב. זו התחלה וכל התחלה היא חדשה ומאתגרת" לבין "בוא נשתעל על כולם ונשרוף את האנושות כי היא חרא של קונספט".
אין ספק. הורות אמיתית רק מתחילה סביב גיל 5. עד אז אנחנו עסוקים בעיקר בהישרדות שינה ושיניים. זה נכון שהיום אני כבר ישנה לילות רצופים אבל זוהי שינה מוטרדת. לא כמו זו של הרווקות, ואפילו לא כמו זו הקצרה והמנומנמת של האמהות הטרייה שכל מה שהטריד אותי בה היה מתי הם יתעוררו שוב לאכילה.
ככל שהילדים גדלים, השינה הולכת ונחבטת עד שהיא נהפכת לצל חיוור של עצמה. מתחילים לישון עם חצי עין, ועם לב מדמם לפרקים, ומחשבות ודאגות, ופור גאד סייק, אנחנו רק בתחילת-אמצע הדרך ועוד לא קרה משהו נורא, רק כמה רעידות אדמה קטנטנות ומציקות. לא התותחים הכבדים של גיל ההתבגרות ואז הצבא וכל מה שקורה אחר כך. האם מתישהו אשן שוב בשלווה של בת שתיים?
אבל אז אחר הצהריים, אדווה תספר לי איך היה לה בצהרון במין ניגון מזמר תוך כדי לעיסה נונשלנטית: "היום רציתי לשחק עם ילדות חדשות והן לא רצו. ונעלבתי ובכיתי. ואז האחראית צהרון עזרה לי ואז הן שוב העליבו אותי, ואז ציירתי ואז היה קינוח וסבתא באה. אני יכולה כל יום להיות בצהרון?".
כמה מהר ילדים מדפדפים, מנערים את התסכול וממשיכים הלאה. ואני מבינה שאין דבר מהמם יותר מלנער ולאוורר, ולא לתת כל הזמן לשכבות לשקוע ולהיתקע כמו צלוליט בירכיים. כי אם יש משהו שאני ממש מבינה בו זה צלוליט ותשמעו, הממזר הזה יושב חזק ולא מרפה.
יש דברים שקיימים אבל לא צריך לעשות מהם כל הזמן פיל. לפעמים זו רק נמלה ומחר תגיע נמלה אחרת וזה עוד משוכה בהתחלה, בהסתגלות. ויש לי המון מה ללמוד מהילדים האלה. וגם אם הם בוכים ונעלבים (כי ברור שגם זה קורה), כדאי שיעמוד מולם בוגר אחראי שיידע להגיד: "הכל בסדר. זו התחלה. גם זה יעבור", גם אם בלב אני רק רוצה לפזר בבית של הילד המעליב חתיכות לגו שידרכו עליהם כל החיים שלהם. אני מנסה להיות ההורה הראשון רוב הזמן. לפעמים זה אפילו מצליח.
איך זה מצליח? אני באופן אישי מנסה כל פעם להזכיר לעצמי מחדש את כל מה שכבר כן הצלחנו לעבור בהורות הזו עד כה. מתמללת בראש את הרגעים ששברו אותי ואיך יצאנו מהם, חזקים יותר וחכמים יותר ואיך היום אנחנו כבר יודעים טוב יותר.
נזכרת בדברים שהטרידו אותי לפני שנה ושנתיים ופתאום מבינה שהם נעלמו, שהילדים עצמם התבגרו והשתנו והתחשלו. ועם הגיל, הגיעו גם אתגרים חדשים שגם אותם נעבור, כי לא המצאנו שום גלגל
מנסה לתרגל את ההבנה הבסיסית שכל יום הוא יום חדש והזדמנות נוספת ושאין מה לדאוג על מה יהיה, ולפתח סרטים בראש כי הם תמיד יהיו הרבה יותר קשים ועצובים, וגם כי בכנות אין לנו שום שליטה עליהם, באמת. ובעיקר אני מזכירה לעצמי שזה לא החיים שלי, אלא שלהם. ולהיות אמא הליקופטר שמרחפת מעליהם בדאגה אינסופית זה רק עושה הרבה רוח חמה ומעיקה ומעכבת ומלחיצה. אנרגיות עוברות הלאה, גם אם הן לא נאמרות, ואם הילדים עצמם כבר מזמן עסוקים באקסבוקס ובלגו, אז למה שאני לא אשתה קפה בשקט?
אז מה עכשיו? עדיין הכל מבולבל, עוד רגע חגים ואולי סגר או ריסון, ועדיין לא התקבענו למציאות נורמלית אבל מיום ליום, אני קצת פחות מתרגשת ויותר מוכנה. מבינה שייקח זמן עד שאדווה תמצא את הפמליה שלה, ומצב שהיא בינתיים תתחזק קשרים עם ברבי וקן ושאלה ואוהד עוד צריכים זמן להבין איך לומדים בקורונה ואיך מג'נגלים בגן חיות של לימודי זום וחברים. אבל ה-1 לספטמבר לא יימשך עוד זמן רב, אפילו לא במחיר של סגר חודשי, מתישהוא, במוקדם או במאוחר - השגרה המשעממת והמבורכת עוד תגיע ואני מחכה לה כאן כמו ילדה טובה. כי באמת אבל באמת שאני שונאת התחלות חדשות.