הרבה לפני שהעולם דיבר קורונה, הדיבור היה שניסע לקמפינג בפסח. נסגור לנו ככה טוב טוב שלושה ימים של חול המועד מחוץ לבית, בימים בהם הילדים נטולי מסגרות. נברח מהבית ונשוב בדיוק לערב החג, נתקתק מימונה ונחזור לשגרה הידועה והנורמלית: הילדים במסגרות, ההורים בעבודה ובמירוץ עכברים של פקקים, ארוחות, מקלחות, בינג' ארוך וקוויקי קצר. שגרה.
אם אנחנו לא רוצים שיישבו במסכים, אנחנו נערכים לזה כמו פרויקט צבאי. נקרא לזה "מבצע ללא גלוטן" יוצא לדרך.
ואני כנראה לא לבד, כי כבר באוקטובר למשל, עלה הרעיון לקמפינג שכונתי. משפחות משפחות נרתמו לרעיון. וכך יצא שבנובמבר שריינו טנטטיבית (אחת המילים היפות שיש!) מקום ל-40 אנשים וכל אדם המשיך את חייו בידיעה שהוא מסודר בפסח. עם מזרונים, ואוהלים, וחרקים ומעופפים – אבל מסודר. אלא שככל שהתקרבנו לתאריך, הבנו שמשהו בלוגיסטיקה ובתאריכים פחות מסתדר לנו ואחרי כמה התחבטויות ובצער רב, ביטלנו הגעה.
אני זוכרת שישבתי על הספה מבועתת בקיפאון מוחלט. אחרי שהתאפסתי, אמרתי ליניב באסרטיביות: "אז זה מה שנעשה. אני אוציא קופונים, אתה תיקח חופש, ונתארגן על לו"ז ברור ומדויק. כי אלו שלושה ימים שהילדים בבית. אתה איתי? שלושה ימים, שזה 72 שעות ואם אנחנו לא רוצים שיישבו במסכים, אנחנו נערכים לזה כמו פרויקט צבאי. נקרא לזה "מבצע ללא גלוטן" יוצא לדרך.
אבל אז, כמו עטלף שעף לנו מהשמיים, הגיעה לה הקורונה. הקמפינג בוטל ואתו החיים עצמם: העבודה, הלימודים, החגים, הסבתות והסבים. נשארנו אנחנו, הילדים והמסכים. יום רודף יום, שעה אחר שעה וכולנו ביחד, באותה הסירה. באותה הספה. במשך חודשיים. כל החמישייה.
בהתחלה זה היה מוזר ומפחיד ומבעית. אבל מיום ליום, הבנו שאפשר להעביר עם הילדים ימים שלמים ביחד בבית ולחיות בטוב. וזה בכלל לא מפחיד וזה אפילו נעים ונוח. בלי לו"ז, בלי שעת השכמה, בלי לחץ, בלי סידורים. הכל באיזי, כולם ביחד, אני יודעת איפה הם, מה הם אוכלים, עם מי הם מדברים, מה הם רואים בטלוויזיה. אנחנו אוכלים ביחד, ומפנים ביחד, והם לומדים גם לסדר אחריהם, ולהכניס את הבגדים לכביסה ואנחנו מתפקדים ביחד.
בסופו של דבר – חיינו ביחד. כמו משפחה מודרנית אורבנית ומאותגרת: באושר ובעצב, באור ובחושך, בטוב וברע, בקורונה ובבריאות
לומר לכם שכל היום צהלנו, שמחנו, פיזזנו והתגבשנו? פחחחח. שכל היום שיחקנו משחקי חברה ויצירה וצחקנו לתוך הלילה ולמדתי להכיר את הילדים שלי מחדש? ממש לא. היו ימים של קרבות ומלחמות, היו ימים שהם הסתדרו מעולה, והיו כאלה שהיה צריך לתלוש אותם האחד משערותיו של השנייה, אבל בסופו של דבר – חיינו ביחד. כמו משפחה מודרנית אורבנית ומאותגרת: באושר ובעצב, באור ובחושך, בטוב וברע, בקורונה ובבריאות.
זה כמובן מאוד עזר שהם כבר לא קטנטנים ממש. לכל אחד יש חיים משל עצמו, תחומי עניין משל עצמו, והם כבר לא תובעניים כל כך כלפי הזמן שלנו כהורים. מצד שני, הם למדו לדבר ופיתחו אישיות וזה לא פעם מקשה על האג'נדה של "לכו לישון. כבר שבע בערב!".
והנה עכשיו, אחרי חודש וחצי של סוג של חזרה לשגרה, הילדים יוצאים לחופש גדול. אלה הגדולה מסיימת כיתה ה' ונטולת כל מסגרת נכון לרגע זה. אוהד בקייטנת החופש הגדול של כיתה ב' ואדווה בקייטנה של גן חובה. שזה נשמע כמו סידור סבבה, אבל יש להניח שהם לא באמת יחזיקו עד ה-6/8. מה שאומר שעוד שבועיים מהיום ואנחנו משיקים, תהיו איתי, את "מבצע חופש ענק 3 במחיר 1".
ואם זה לא מספיק מאתגר, הרי שהנופש השנתי שהיה מיועד לאוגוסט ונרכש והושק כבר בספטמבר אשתקד מבוטל, בצל הקורונה. למעשה, זו השנה הראשונה מזה זמן רב שנבלה את אוגוסט בארץ. אין לנו שום תכנית חלופית, שום סידור אלטרנטיבי, שום כלום. ויודעים מה? אני לא בסטרס ולא במתח ולא בחרדות. אני כן בבאסה על מה שהיה יכול להיות, אבל זה לא לופת אותי בגרון ומכניס אותי לדיכאון כפי שהייתי מצפה.
נהיה אנחנו והילדים ונלך לבריכה השכונתית (בהנחה שלא תיסגר), ונלך לים (בהנחה שנוכל להגיע עד לשם ולא יסובבו אותנו חזרה הביתה), ונצא לטיולים, וניפגש עם חברים, ונהיה בבתים, ונצרוך מסכים, ונקנה מטענים ונאיץ את הווי.פיי בבית, ונשלם הון על מזגנים, ואולי נמצא איזה דיל ברגע האחרון לצימר עם שכשוכית, או אוהל עם פלנלנית, או דירת סבלט עם ערסלית או מלון עם ג'קוזית.
מה שבטוח, הקורונה לימדה אותי לא לפחד מהזמן הפנוי עם הילדים ואפילו ליהנות ממנו. או לפחות מרובו. בסופו של דבר, אנחנו הרי בחרנו להביא אותם לחיים והם ממש חמודים כשבא להם. וגם אנחנו ההורים ממש סבבה כשבא לנו. אנחנו רק צריכים לסנכרן את ה"בא לנו" עם ה"בא להם" והסתדרנו. אחרי הכל, זה כזה קשה להעביר איתם יום יומיים, שלושה חודשים בבית, הא? הם בסך הכל שלוחה ישירה שלנו, עם הגנים שלנו. מה כבר יכול להיות?
>> לכל הטורים של לילי