הפעם היחידה שחשבתי שאלה דומה לי, הייתה חודש לאחר שנולדה. היא הייתה בהירת עור כמוני, ובעלת עיניים בגוון כחול עמום-משהו כמו שלי. והיה לה גם מבט חכם כזה. אבל את זה אף אחד לא שייך לי. אמא שלי אפילו טרחה להוציא תמונת ילדות שלי מהאלבום הישן והשוותה בין שתינו. אין ספק, זה היה רגע טהור ומאושר של אגו טריפ עצבני.
אלא שאז, אלה שינתה את עורה, תרתי משמע. היא הכהתה את גוון עורה למוקה אקזוטי ומעורר קנאה, עיניה הפכו חומות ללא דופי, אפה קטן, פיה מושלם, פניה עגולים כשל סופגניה בעוד שלי ארוכים כשל מלפפון. בקיצור, הילדה לא דומה לי בשום צורה וצבע. היי, אנשים חושבים שאני המטפלת שלה, רבאק.
הילדה חופרת, בדיוק כמוני
אבל ראו זה פלא: בחודשיים האחרונים, אני סוף סוף מגלה את הדמיון המופלא שמבליח לו מכיוון אחר לגמרי: הילדה חופרת. בדיוק כמוני. מרגע שהחלה להבין שיש לה קול, זו לא סותמת. היא דוברת את שפת הג'יבריש ברהיטות כה מופלאה. פעם אחת, השכנה מיכל התוודעה לשצף הדיבור של אלה הקטנה, שעה שניסתה לנאום לה על מעלליה אצל המטפלת, ואז מיכל אמרה: "או, סוף סוף רואים של מי את, ילדה".
ובכן, זה נכון. אלה מדברת המון. ולאחרונה, היא גם אומרת מילים רבות עם משמעות. כמו תקליט שבור עם המנגינה הכי מהנה בעולם. אני אוהבת שהיא קוראת לי "אמא" ולאבא "אבא", ולסבא "חיים", וגם לסבא אפרים היא קוראת "חיים", אבל זה עדיין מדהים. והיא אומרת "כפית", "את זה", "בובה", "גבינה" ועוד הרבה מאוד דברים חשובים מאוד שמקדמים אותה בחיים.
בחודש האחרון, מאז חגגה שנה וחצי לקיומה, למדה אלה מילה אחת חדשה וכה מעצבנת. הכירו את "לללאאאא". בדגש על ל' מתגלגלת ומבט כובש.
מעניין מה סופר נני הייתה עושה
כן, אלה הגיעה לשלב בו היא מבהירה לי, בדרכה הקטנה והגאונית, שתם עידן התמימות. הגיעה העת להפסיק לנשנש את הילדה 24 שעות ביממה ולהתחיל לחנך אותה קצת. אני מדברת על השעה הזו בה היא מטפסת על הספה ונעמדת בקצה בנונשלנט, כאילו זה המקום הכי בטוח ויציב עלי האדמות, ועליי להיכנס לתמונה (בהיסטריה מוחלטת כמובן) ולומר לה ש"אסור". אלא שאלה חושבת שזה מצחיק. אז היא עושה את זה שוב. ואני שוב מורידה אותו. 10 פעמים לאחר מכן, היא מחליטה לנוח. מה שלא מטריד אותה לחזור חלילה יום למחרת. אבל אז היא כבר יודעת לומר את המילה "אסור" והיא מוסיפה לזה גם אצבע מאשימה. וקורעת אותי מצחוק.
אבל אסור לצחוק. לא מול העיניים המבריקות שלה. אחרת היא תבין שהיא לכדה אותי עמוק בקסמיה ותמשיך לאתגר אותי. וזה לא נגמר בספה. בתהליך לפיתוח אישיות עצמית, (תהליך שאני מברכת בגאווה) אלה גם נהנית לזרוק הכול. ולקשקש על השולחן כי דפים כנראה מוערכים יתר על המידה והקטנה מסתבר מאמינה באיכות הסביבה. והיא גם אוהבת לנדנד את הפלזמה להנאתה, לרוץ לכביש, לאכול הכל לבד ולמרר בבכי על הדבר הכי קטן וזניח בעולם, שכנראה הוא הכי גדול ומשמעותי בעולמה. וכשאני אומרת לה "אסור", היא מחייכת חיוך גדול. וכשאני אומרת לה "לא", היא חוזרת על הל' המתגלגלת.
"ראית? היא מתגרה בנו, אתה קולט?", אני אומרת לבעלי, קצת מחויכת ומתרשמת מהתחכום שילד רוכש ב-18 חודשים בלבד בעולם הזה. "אתה יודע מה סופר נני הייתה עושה?", אני מנסה להתחקות אחר כל התכניות הללו שראיתי והבטחתי שאפנים. אז ראשית, אני בוררת היטב את המאבקים שלי. מה באמת חשוב ומפריע לי ואיפה אני יכולה לשחרר את הרסן. מצד אחד, לומר "לא", "מסוכן" ו"אסור" כל היום זה מעייף ומסרס את הילדה, מצד שני לראות אותה מתנדנדת בהנאה על הקצה של הספה, יכול לשבור לה את הראש.
מה שמותר, מותר
אז מה שקורה עכשיו זה נורא פשוט: אסור לטפס על הספה. אסור לצייר על השולחן. אסור לזרוק הכל לכל עבר. כן מותר לאכול לבד ושתלכלך כאוות נפשה. מה זה כבר משנה בינינו? וכן מותר להעביר את כל החדר שלה לסלון. גם ככה אחר כך היא מחזירה כל פריט לחדר שלה בעצמה והופכת את זה למשחק. וכן אפשר לבלות באמבטיה עוד חמש דקות. זה אפילו נעים לראות אותה מהצד מעסיקה את עצמה.
אז הנה אני מתחילה. בצעדי תינוק, את החינוך של הקטנה שלי. ידעתי שהרגע הזה יגיע ועוד שנייה גם מזהירים אותי מגיל שנתיים הנוראי. ולחשוב שהיא עוד לא למדה להגיד "אמא, די!". אז בינתיים, אני לומדת שחשוב ליהנות מהרגע: זה שעוד אפשר לקחת אותה, להוריד אותה מהספה, להצמיד את השולחן ולחסום לה את המעבר. עוד שנייה, גם את זה כבר לא יהיה אפשר לעשות.