יום שני. שבע וחצי בערב. חניון "חצי חינם" בראשון לציון. אחרי שעה וחצי של קניות מאוסות ומתישות, שלהן נוספה עוד חצי שעה מורטת עצבים בתורים, הגעתי סוף סוף לאוטו. אני פורקת את השקיות והולכת להשיב את העגלה.
מולי, במרחק 20 מטרים לערך, מתהלכת בחורה בהריון. חודש תשיעי, להערכתי. מכנסיים קצרים, גופיה צמודה והליכה גסה. אלימה. ברוטאלית. הליכה שכאילו אומרת שכל המקום הזה שייך לאבא שלה והיא שמה קצוץ על כולם. והיא הולכת וצועקת: "בואייי לכאאן!", אני נעמדת. סקרנית. אפילו קצת מפוחדת. "בואי לכאאאן! אני אמרתי לך", היא צווחת את נשמתה.
מרחק קל מאחוריה, צועדת ילדה בת שלוש. שקטה. לא מקטרת. לא מתבכיינת. הולכת בהליכה רגילה. איטית מעט. תמימה. הליכה של ילדה בת שלוש.
האמא לא מפסיקה כמובן ללכת, וגם לא מביטה אחורה. היא ממשיכה לצעוד בגסות, מבליטה את הישבן וצועדת כמו ברווז. הקטנה מדביקה את הקצב ומגיעה עד אליה. "מה אמרתי לך?" היא אומרת לה. עדיין עצבנית. רותחת. ועל אף שהילדה כבר איתה, היא חובטת בה מכה מצלצלת במעלה הגב, כזאת שמעיפה את הילדה הצידה. לא מפילה אותה, אבל מביסה אותה, משפילה אותה, וללא ספק מכאיבה לה.
הקטנה תופסת מרחק בדממה. לא בוכה, לא צועקת. כאילו כבר מכירה את הסיטואציה.
"חכי, חכי, שנגיע הביתה, אני אתן לך מכות רצח", אמה ממשיכה בשלה, ולא שמה על אף אחד, בטח שלא על הקטנה.
אם ככה היא ברחוב, מה קורה בבית?
כל זה קרה במשך דקה, אני חושבת, שהרגישה לי כמו נצח. כמו תאונת דרכים שאתה לא יכול שלא לעצור ולנעוץ מבטים, על אף המראות הקשים. עמדתי שם, כאילו אני צופה בסרט אימה. הרגשתי את דפיקות הלב המואצות שלי. הרגליים רעדו לי מפחד, מהיסטריה. רגליי נקברו באדמה, וצמרמורת מקפיאה השתלטה על גופי. ואני שותקת. עומדת שם. ולא עושה כלום. לא מסוגלת לעשות כלום.
אחרי כמה שניות, אני שבה לאוטו ומתחילה לבכות. נזכרת בקטנה שלי, בת השנה, והדמעות לא מפסיקות. מיליוני מחשבות התרוצצו ברגע: המצפון שהציק, למה לא עשיתי כלום. התקווה הפנימית שאולי מבין השיחים יצוץ לו איזה חיים הכט שיגיד לי שזה לא ככה, ולמה לא התערבתי. ואני אגיב כמו כל אלה בתוכנית שעמדו ולא נעו ולא נדו ורק פערו פה וצקצקו בחשש: "היא הפחידה אותי. כל כך הפחידה אותי. אם היא מכה כך ילדה בת שלוש, מה היא תעשה לאישה בת 30, ומי יודע איזה בעל יש לה ומה הם יעשו לי".
ולעצמי אוסיף בלחש: "העדפתי לשמור על התחת שלי מאשר לדאוג לילדה הזאת". זאת האמת הכואבת.
הטרידה אותי כל כך הידיעה שאם היא מכה כך את ילדתה בציבור, רק אלוהים יודע מה קורה בין ארבעה קירות. המחשבה הצורבת שהדממה של הילדה רק מסגירה שהיא מכירה את התופעה וכנראה מבינה שבכי רק יוסיף עוד מכה, עוד סטירה, עוד בעיטה. לא היה כאן כל היסוס. הילדה הזאת היא קורבן לאלימות. זאת לא הייתה סטירה, זה לא היה "נו, נו, נו". זאת הייתה אלימות.
ההבנה הכואבת עמוק בקישקעס שהאישה הנוראית הזאת עוד שנייה עומדת להביא עוד ילד לעולם. ומה יהיה אז? איך היא תתמודד עם שניים? האחת כבר, ככל הנראה, מורגלת לכאפות. העולל עוד לא. אבל הוא ילמד, ומהר מאוד.
עוד הפחידה אותי המחשבה המצמררת שהילדה הזאת, בת השלוש עם הקוקיות המתוקות והשתיקה העצובה, תהפוך להיות כמו אמא שלה. זאת הילדה שתרביץ לחברותיה בכיתה, שתעשה חרם על מישהו, שתתעלל במישהי מהשכבה, שתפיץ תמונות בפייסבוק ושמועות בבית הספר. כמו סיפור ידוע מראש. ראיתי את זה קורה בדקה אחת בחניון של "חצי חינם".
וכשהילדה הזאת, תהפוך לאמא ותכפכף את ילדיה שלה בעתיד, היא תזעק שכך גידלו אותה והיא לא מכירה אחרת. אבל לאף אחד כבר לא תהיה חמלה כלפיה בשלב הזה. מעגל אכזרי, נוראי ומפחיד.
ניסיתי לא להיות יפת נפש
כשמסך הרגש עלה, ניסיתי לתת להיגיון מקום. ניסיתי שלא להיות יפת נפש. אחרי הכל, אלה שלי רק בת שנה. עדיין מלאכית שלא עושה כלום דווקא. שעדיין לא באמת מבינה את הדרכים הפתלתלות והכה מתוחכמות של מניפולציה, כמו בני שלוש. תהיתי אם הילדה עשתה סצנה נוראית בסופר. השתטחה על הרצפה ונכנסה להתקף זעם. אולי, העזתי לחשוב ברוב חוצפתי, האמא הזאת, בחודש תשיעי, עובדת מאוד קשה. היא עייפה, מותשת, ונפל עליה אחה"צ לא טוב שהצטמצם לאותה מכה, חד פעמית, לא מכוונת.
אבל אני מוחקת מיד את המחשבה הזאת. הילדותית. הטיפשה. הנוראית. ונוזפת בעצמי על הניסיון למצוא היגיון, צד שני לתמונה. אין כאן צד שני. יש כאן אמא אלימה מול ילדה בת שלוש. הילדה היא קורבן. האמא היא פושעת. נקודה.
יש הורים שאסור להם להיות הורים
אין ספק, מאז הלידה, החושים שלי התחדדו. כמו כלב ומשרוקית. אני שומעת ורואה דברים שלפני ההורות, בכלל לא היו בתודעה שלי. וגם אם היו, הרי שלא ספרתי אותם.
כמו אותו אבא נוראי באיזו חנות, שהחזיק את בנו בן השנה שלא הפסיק לפטפט ואמר לו: "סתום, כוסאומו, אמרתי לך", ואשתו צועדת לידו ולא אומרת דבר. או כמו כמה אמהות שעושות הכל בסדר, אבל מתעללות בילדיהן נפשית: נמנעות ממגע, ממבט ישיר, ממילה טובה. לעזאזל, אף פעם לא שמעתי אותן מכנות את הקטנים בשמות חיבה.
מקרי הרצח המזעזעים של ילדים על ידי הוריהם שהתפרסמו לאחרונה קשים מנשוא. אינני מסוגלת לקרוא או לשמוע עליהם. מעדיפה להיות כמו בת יענה. אבל כל אלה התחילו איפשהו. וכל יום, אתה רואה את זה קורה. בגן, בסופר, בקניון. אתה רואה הורים שאסור להם להיות הורים. אנשים שעוברים על החוק כשהם נכנסים להריון. וזה לא צריך להגיע להטבעת הילד בגיגית. מספיק גם לחבוט על גבה של ילדה בת שלוש מחוץ ל"חצי חינם".