"אני אמא עובדת, למי יש זמן לספורט", ניסיתי לשכנע במשך שנים את גושי הצלוליט שלי. ואז ראיתי אותה: אמא לשניים מהעבודה, שיום אחד הפכה מאחת שיש עליה - לפאם פאטאל. "ספינינג", היא הסמיקה. ואם היא יכולה, אז גם אני; לילי שרצקי אלמליח מתחילה להזיע
חמש שנים אחרי שדרכה כף רגלי הימנית בתוך נעל ספורט, החלטתי שאני חוזרת לעשות כושר. שעת דיווש בשיעור ספינינג מאוחר יותר, אני תוהה למה לעזאזל הייתי מוכרחה להתערב בגורל ולהפריע לניוון השרירים המתקדם שלי. למה לא יכולתי להניח להווה להישאר כמות שהוא: עצל, ישנוני, נינוח ומריח כמו במבה מיובשת? מה היה לי רע?
ובכן, יש לכך תשובה אחת, פשוטה וקטנה וקוראים לה אלה. כן, חזרתי לעשות כושר למען עתיד בתי הקטנה.
הי אלה, נתראה באוגוסט עם ביקיני משולשים. לילי עם בתה המהממת
גופי רופס כמו בשר נא
מעולם לא הייתי נערת גומי חובבת סיבולת לב-ריאה. רגע השיא שלי בכל הקשור להזזת הישבן והגוף, נרשם בסוף כיתה ה', כאשר באורח פלא זכיתי במקום ראשון בריצה למרחקים קצרים: הצלחתי לגמוע 60 מטר ב-9.6 שניות. כן, אני אשכרה זוכרת את זה.
שבוע לאחר מכן, נבחרתי לייצג את בית ספרי בתחרות עירונית. שם, בעודי ממתינה לשריקת ההזנקה - מכוונת, מאותגרת ומוכנה - נתתי פוש אחד גדול והתרסקתי על הפנים. יום למחרת הגעתי חבולה כמו שחקן בייסבול עם זוג תחבושות על הברכיים והוכתרתי פצועת מלחמה שחזרה עם אות גבורה אך ללא כל פרס.
הרגשתי שאני צריכה הפסקה מהשטות הזאת שנקראת ספורט. עשור מאוחר יותר, פצחתי ברומנים הממושכים שלי עם מכוני הכושר: אני מחזרת ומשלמת על מנוי שנתי, והם נהנים מאורחת בתשלום שלא פוקדת את המקום.
שנים לקח לי להבין שחבל על הזמן ובטח שחבל על הכסף. וכך הגענו לסטטוס קוו: החל מגיל 26 ועד היום (32 אוטוטו), אני בשביתה. הספורט היחיד שאני עושה הוא הליכות ארוכות בקניונים, סה טו.
כך, עם השנים, הגוף שלי פיתח אישיות משל עצמו; גושי צלוליט נאים מקשטים את הירכיים, זרועות מלח-פלפל מפוארות נראות לעין, וכל גופי רופס כמו בשר נא שלא בושל דיו. כן, נשמע ציורי ואולי אף מוגזם, אך זוהי המציאות המרה. והיא עצובה.
הפכתי לאחת מהנשים האלה שלא מסוגלות להסתכל על עצמן במראה בעירום מלא. מאלה שהולכות לחוף הים עם מכנסיים. או חצאית. או סתם בד הודי כעור שמכסה את פלג הגוף התחתון. מאלה שמבט חטוף אל עבר הירכיים הרוטטות יכול להכניס אותן לדיכאון של שעה. או שבוע. ואני עוד לא בת 32.
אני חייבת לעשות משהו, למען בתי
ואני שונאת את זה. מתעבת את התחושה הנוראית הזאת, להרגיש זרה בתוך גופי. "השתגעת? את נראית מצוין, פסיכית", אומרת לי גילי. "את משוגעת. את חיה בסרט", מטיפה שירה. אבל אני לא מרגישה ככה. סליחה, תיקון: עם בגדים, אני נותנת לעצמי ציון 7 מתוך 10. בימים טובים, אפילו 8.5. אבל בלי בגדים זה כבר סיפור אחר לגמרי.
ופתאום היכתה בי הבנה עמוקה יותר מכל צלוליט: דימוי הגוף הנוראי שלי, התיעוב העצמי מהגוף הרפוי - הוא שד נוראי שאם לא אטפל בו מיד, הוא יעבור לבתי. הקטנה. התמה. המושלמת. אין סיכוי שהקטנה הזאת תראה את אמא שלה מתחבאת מאחורי וילונות כשהולכים לבריכה. אין סיכוי שבעולם.
במציאות אידיאלית, הייתי רוצה לחנך את בתי שתלמד לקבל את עצמה כמו שהיא. אז ניסיתי לקבל את עצמי ככה. הקילוגרמים לא הפריעו לי שכן אם להיות כנה, אני לא סובלת מעודף חריף. כלל לא.
דווקא מהבחינה הזאת, אני מצליחה לראות את המצב בצורה מאוזנת; חמישה קילו פחות ישמחו אותי, אך לא בכל מחיר. אבל זה הלב שלא מסוגל לשאת 4 קומות בלי להתנשף כמו חולת אסטמה, זה הגוף שעף עם הרוח ולא יודע שריר מהו, זה הצלוליט הארור שלא משנה איזה קרם נמרח עליו, דבר לא יעזור.
הבנתי שאוכל לקבל את עצמי רק אם אעשה משהו עם הגוף הזה. משהו כמו הליכות, נניח. או זומבה. או חדר כושר. אבל אז נזכרתי שאני אמא לתינוקת בת שנה וחצי, ועובדת במשרה מלאה, ולמי לעזאזל יש כוח? רבאק, אני רודפת אחרי הזנב של עצמי, אפילו נעליים אני לא מספיקה לקנות.
"למען דימוי הגוף של בתי הקטנה"|צילום: Valua Vitaly, Istockבשיעור דמיינתי את עצמי בביקיני
אבל אז זה קרה. היא עברה מולי. אחת העורכות בעבודה. לפני קצת יותר מחצי שנה היא חזרה מחופשת לידה של בתה השנייה. אני זוכרת שהיא לבשה ג'ינס סטרץ' חדש מקסטרו.
היא נראתה טוב יחסית ליולדת, אבל רחוקה מלהיראות מצוין. היו לה קימורים עם נוכחות, ירכיים עם נוכחות, בטן עם נוכחות. ציצים עם וואחד נוכחות. בקיצור, היה עליה, תרתי משמע.
ועכשיו היא חולפת על פניי - שוב בג'ינס חדש, רק קטן בשתי מידות. אני מעבירה עליה מבט כפול ומגלה פיגורה חדשה, מצומקת, צרה, מוחזקת, חטובה, בריאה. במילה אחת: כוסית. "מה? איך? מה?" גמגמתי. היא חייכה חיוך גדול, סומק קל עלה בלחייה: "התחלתי ספינינג לפני 4 חודשים, אני מינוס 12 קילו. רוצה עוד 4".
"אבל מה, מתי, איך לעזאזל?", המשכתי בעקביות. ובכן, מסתבר שהבחורה הזאת, אמא לשניים שעובדת במשרה מלאה, החליטה לוותר על תירוצים ולהזיע בספינינג שלוש פעמים בשבוע. כן, בהתחלה היא שנאה כל רגע ורצתה למות אחרי כל שיעור, אבל תראו אותה עכשיו: פאם פאטאל מהלכת. נשבעת לכם, אני לא מגזימה.
אז החלטתי שדי. נגמר. מספיק. נשכתי שפתיים, בלעתי רוק ושתיתי 5 כוסות קפה באותו היום. בשעה 20:00, התייצבתי בחדר חשוך עם ערימה של אנשים זרים בטייטס, מוזיקה בפול ווליום ואופניים.
הישרתי מבט אל הכידון, הושבתי את ישבני על המושב הזעיר, עצמתי עיניים והתחלתי לדווש. בהתחלה ראיתי לנגד עיניי את הבחורה מהעבודה ודיוושתי מהר יותר. הגברתי עומס. חשבתי: "אם היא יכולה, אז גם אני".
10 דקות לאחר מכן, דמיינתי את אלה שלי, הקטנה, מחייכת. ראיתי אותנו רצות בחוף הים. היא בקוקיות מתוקות וחיתול ים. אני עם ביקיני. בלי תוספות. רק ביקיני כאחת האדם.
אחר כך כבר לא ראיתי כלום חוץ מאת המחוג הקטן שממאן להגיע לשעה 21:00. זהו. אין יותר תירוצים. אני עושה ספינינג. פעמיים בשבוע, וזה עושה לי טוב. תחזיקו לי אצבעות, אה?
