איך שאני רואה את זה, עצם זה שילדתי שלושה ילדים כבר הופך אותי לאמא מגה משקיעה. קחו בחשבון ששניים מהם נולדו בלידה ללא אפידורל (לידות בזק) ואני בכלל יכולה להנהיג את קבוצת "אמהות משקיעות בריבוע ועוד בלי משככי כאבים". כך שמבחינתי כל מה שהילדים שלי מקבלים מרגע הלידה ואילך זה פרס.
אז אני האמא הזאת, ואני אוחזת בטייטל הזה בגאווה מפוקפקת מזה שמונה שנים. איכשהוא אני מצליחה ליישר קו עם הילדים. הם יודעים שאוריד להם את השמיים, אבל בלי בצק סוכר. וזה בסדר ממש. בסדר מספיק.
אלא שהשנה קרה דבר ואני בכלל לא יודעת איך זה קרה. זה הרגיש כמו חוויה חוץ גופית. אני עמדתי שם, אבל לא נכחתי. ופתאום משום מקום הפכתי להיות האמא הזאת שהבטתי בה מהצד ומחאתי לה כפיים בפומבי במשך שנים אבל בסתר לבי תמיד טענתי: "מי את ולמה את עושה את זה לעזאזל?"
ואז המילה "גזבר" עלתה לכותרות
זה התחיל באסיפת הורים גנרית למדי בגן של אוהד בן החמש וחצי. לידי ישבה שירלי שהיא חזקה בענייני הוועד. היי, היא התנדבה גם לוועד המוסדי (באלוהים). השנה היא הודיעה לי חגיגית מראש שהיא לא עושה את זה שוב. מבינה אותה. אני הייתי זו שראיתי מהצד את שחוותה. תלונות, בקשות, דרישות. רחמים. לאורך כל הישיבה, בכל פעם שנאמר משהו על הוועד, זרקתי מילה לכיוונה והיא דאגה להשתיק אותי. שוב ושוב ושוב. כל כך הצחקתי את עצמי שברח לי קצת. היא אגב לא צחקה בכלל.
ואז המילה "גזבר" עלתה לכותרות. חייכתי לכיוונה, והיא סיננה לי בזעם של רוצחת ואמרה את זה בשקט ולאט כדי שאבין: "אני לא הייתי גזברית ולא אהיה גזברית לעולם!". אבל הלחישה הרועמת שלה הדהדה בכל החדר וכולם במקרה שמעו שהיא דווקא רוצה להיות הגזברית. ואז הגננת המתוקה הוסיפה: "אני מבטיחה לך שאני באמת לא אעביד אתכם. אני אעשה הכול, אני רק צריכה מכם ככה וככה וככה". וזה היה נשמע אמין. ושירלי הרכינה ראש ואמרה: "בסדר". היא שוב בוועד!!!
"מעולה", הגננת כתבה את השם שלי ובאותו רגע, נפלתי חזרה לתוך הגוף של עצמי. סטרתי לעצמי שתי סטירות מצלצלות ואמרתי לעצמי: "מי את ומה עשית ללילי? ועד הורים? ועד הורים?!?!" מפה לשם גם יצא שאני גזברית. לא ברור לי איך. אה, ואני גם אמורה לדאוג לטיול סוף שנה. (טוב, זה רק לעשות כמה טלפונים. כלומר, זה לעשות טלפונים!).
"שלום, אני אמא של אדווה ואני לא מתנדבת לוועד השנה"
אבל חכו, אז הייתה הישיבה של אדווה, הכי קטנה. פתחתי בהיכרות מול ההורים ואמרתי: "שלום, אני אמא של אדווה ואני לא מתנדבת לוועד השנה". ככה. פשוט. הצהרתי מראש ונשארתי זקופה. אבל אז, הצוות שכבר מכיר אותי שנתיים, ועוד כמה הורים חמודים להפליא, התחילו להפעיל לחץ חברתי. שעה מאוחר יותר, ואני עמוק בוועד. הבהרתי להם שהם יכולים להכניס אותי לקבוצת וואטסאפ אבל אני לא מתכוונת להגיב, לתפקד, להתייחס. מפה לשם, אני מנסה למצוא תאריך למפגש גיבוש, חווה דעה על מתנת ראש השנה ומציעה הוזלה של ההזנה.
באסיפת ועד בכיתה של אלה, כבר באתי מוכנה ומצויידת באסרטיביות א-לה מירי רגב. "היי, אני אמא של אלה ואני לא מתכוונת להיות בוועד השנה. אז אל תנסו אותי". אתם יכולים לנחש איך זה נגמר. כנראה שכל מה שהמורה שמעה זה "אני בוועד השנה. תרשמו אותי". פלא, פלא שאני עומדת זקופה!
אז את ראש השנה הזה אני פותחת עם שלושה ועדי הורים. מה הצעד הבא, מה? האם אכין קאפקייקס לכל הכיתה בברכת שנה טובה עם כיתוב אישי? האם אכין כריכים חתוכים בצורה של דובי? האם אתנדב ללוות טיולים? אחלק מתכונים להנאתי?
תהיו בטוחים שלא. אבל תקשיבו, מסתבר שלהסתובב עם הטייטל הזה בשכונה גורם לי להתהלך זקופה וגאה יותר. הכי מרגישה סופר אמא. עוד רגע ואני עפה ומצילה את היקום. מרגישה כמו בפרק ההוא ב"סיינפלד" כשקרמר חשף את שמו הפרטי וצעד גאה כשמכל עבר קראו לו "קוזמו". "היי, כן, אני בוועד"; "כן כן זו אני הגזברית של 'אגס'"; "בוועד של אלמוגן"; "משת"פית גאה בג'1 שדות". וזה לא רק הטייטל. אני מרגישה פתאום אחריות עצומה על כל מה שקורה שם במסגרות של הילדים. מעבירה הודעות, מעדכנת עדכונים, עושה טלפונים (!) ומה לא. הכי מעורבת.
ובכל זאת, יש לי כמה בקשות עכשיו שאני בוועד. אם הן יתממשו, השנה שלי בשלושה וועדים עשויה להיות מוצלחת. והיי, אולי אני לא אהיה הכי מחורבנת שיש בוועד ואתנדב גם שנה הבאה. אולי. לא בטוח בכלל. כנראה שלא.
- ישיבות ועד לא יתמשכו מעבר לחצי שעה. היי, אני הכי אשפית שיחת החולין, אבל בואו נרגיע. כשמגיעים לדבר על מפגש גיבוש גן, מדברים תכלס וסוגרים ענין.
- כשהוועד משריין תאריך לאירוע/מפגש/טיול, תהיו חברים ותאשרו הגעה. או שלא. אבל זיכרו – הרוב קובע. התאריך השולט הוא זה שרוב ההורים יכולים להגיע. פשוט והוגן.
- גביית כספים. הו, הכיף הגדול ברשימה. תביאו כסף. תעבירו באפליקציה, תכניסו למעטפה או תביאו בגינה הציבורית מאחורי השיח הירוק. רק תביאו בזמן.
- תזרקו מילה טובה לוועד. הוא זקוק לה. זה יכול להיות "היי, עבודה מעולה!" או אפילו "בואנה, רזית". כל סופרלטיב יתקבל בברכה. זה כמו אוויר לנשימה. זה הרוח שמניעה אותנו. את הביקורת תשאירו לגננת. סתם, סתם. לבעל, הכי טוב לבעל.
פשוט, הא? אז יאללה תאחלו לי בהצלחה. אני בדרך לייצר קונפטי טבעוני למסיבת גיבוש גן. שכה יהיה לי טוב.