גיל שנתיים הנורא: הצילו, יש מטורפת בבית

יום רביעי, ארבע וחצי אחר הצהריים. בדיוק אספתי את אלה מהגן, והיא יצאה מאושרת וצוהלת.
"איך היה בגן?", אני שואלת אותה, תוך כדי שאני קושרת אותה לכיסא באוטו.
"כיף", היא מחייכת חיוך גדול של מלאכית.
"אני רוצה דדון", היא מבקשת.
"את רוצה לשמוע את 'אור גדול' של אמיר דדון?", אני שואלת אותה בצורה ברורה, ומתגאה בבת המוכשרת עם הטעם המוזיקלי המפותח.
"כן!", היא אומרת בקול רם וגורמת ללבי להתרחב עוד יותר.
אבל אז, כרעם ביום בהיר, קרה הנורא מהכל: הדיסק לא במערכת. וגם לא על הרצפה. ולא באוטו. ולא בסביבה בכלל. אני תוהה איך לבשר לה את הבשורה הקשה, ומנסה לשוות לקולי טון נונשלנטי וקליל.
"ממי, אין אמיר דדון. אז נשמע רדיו, טוב?", הקול קופץ לי בסוף.

"לאאאאאאאא", היא שואגת מאחור.
"די! אני ברוגז", היא ממשיכה ונעשית אדומה.
וכך, בתוך שניות ספורות, המלאכית הקטנה והיפה הזאת עברה מאפס ל-180 קמ"ש, והיא הולכת להתנגש בחומה, ואין לה שום כוונות לעצור.
"אני כועסת", היא ממשיכה.
אני מורידה את מראת האיפור כדי לוודא שהיא בסדר. אלה בדיוק מביטה בי, מחפשת את עיניי במראה, מישירה אליי מבט נוקב ולא מורידה ממני את העיניים. ולפתע יוצאת ממנה נביחה של נהג משאית אחרי חמש קופסאות סיגריות ברציפות: "דיייייייייי!!!!" כאילו דיבוק השתלט עליה.

תשמעו. זה היה מפחיד. מצאתי את עצמי אוחזת בהגה בשתי ידיי, ממלמלת לעצמי: לא קרה כלום, היא רק בת שנתיים. והיא קשורה, לא יכולה לעשות לי כלום.

חמש דקות מאוחר יותר, הגענו הביתה. אני יוצאת מהאוטו, וניגשת אליה.
היא מביטה בי בזוג עיניים חומות, ואומרת לי: "אמא, סיימתי לכעוס".

השתטחות, בכי עז, פנים אדומות

כן, הגענו לרגע הגדול. זה שכל ספר הורות מקדיש לו פרק, אם לא שלושה. זה שסופר נני עשתה ממנו קריירה. זה שכל בחורה מביטה על ילד שמשתטח על הרצפה ואומרת לעצמה: "תזכירו לי למה ילדים זה טוב?"

קבלו אותו: גיל שנתיים הנורא. וכל מה שאומרים עליו נכון, כאשר בראש הרשימה ניצב לו בגאון מפוקפק: סעיף התקפי הזעם.
בין הסממנים הבולטים: השתטחות על כל משטח שהוא, פנים אדומות, ורידים מפמפמים, בכי עז, צווחות מקפיאות דם, שפתיים מכווצות, והכי חשוב - כמה שיותר תנועות במרחב. עם הרגליים, עם הידיים, וכמה שיותר ווליום – יותר טוב.

אז מה גורם לאלה לצאת במתקפה? ובכן הכל, וכל ניסיון להבין וליצור מגמה ברורה וידועה מראש נכשל קשות עוד בטרם שהתחיל: היא יכולה לאבד את זה מעוגייה שלא קיבלה, ועד עוגייה שלא קיבלה בזמן, מחולצה בלי כוכב ועד מכנסיים עם צורת לב  על הכיס שממש לא באו לה טוב בעין. רבאק, הייתה פעם אחת שאפילו יובל המבולבל הצליח לג'נן אותה. יובל המבולבל, אני אומרת לכם.

מצד אחד, ברור לי שהתקפי זעם לא מדלגים גם על בנים, אבל מדי פעם אני לא יכולה שלא לתהות: האם הבת שלי כבר סובלת ממחזור? שכן ההורמונים משתוללים והיא מסוגלת להפוך ברגע קל אחד מדוקטור ג'קל למיסטר הייד.
הייתה אפילו פעם אחת ששכנה קפצה אליי עם בתה בת השלוש. השתיים שיחקו ביחד, עד כמה שניתן לשחק ביחד בשלב הזה, עד שזאת לקחה מאלה את הכיסא. זה לא היה פשוט. אלה התיישבה על הרצפה, עיוותה פניה, והחלה במונולוג הידוע מראש: "אני ברוגז. אני כועסת", היא שאגה.

אני והשכנה הבטנו בה, בתום מסוים, אפילו בחיוך. ואז אלה שוב נתנה את המבט העמוק והחכם שלה בשכנה, וירתה: "דייייייי!!!!".
נשבעת לכם שהיא קפצה במקום. השכנה, לא אלה.

"אמא חמודה, רוצה קפה?"