את גיל ההתבגרות שלי העברתי בצל תקופת הפיגועים הקשה. הפחד ממקומות המוניים, מאוטובוס בצירי תנועה ראשיים, מפסטיבלים בחגים שיתק אותי. אני זוכרת שיחות שלמות עם גילת, בהן היא מנסה לשכנע אותי להצטרף ליום כיף בדיזנגוף סנטר ולהמשיך משם לשוק הכרמל לשופינג זול ואיכותי, ואני מסרבת בכל תוקף. בעוד שהיא נקטה בגישת ה"יהיה בסדר. מה שצריך לקרות – קורה", אני הייתי עמוק בתוך האג'נדה הברורה שאני לא רוצה להתפוצץ באוטובוס או מעל דוכן הירקות. כך שאפשר לומר שתמיד הייתי פחדנית במיוחד. מאוד מושפעת מהמצב, מהסביבה, מהדיווחים, מהחברה.
לימים זה נרגע. גל הטרור דעך, ציר דיזנגוף סנטר בואכה שינקין חזר להיות מקום בטוח, ואני הייתי רווקה הוללת ששום דבר לא באמת מציק לה. כל זה עד שהפכתי לאמא. או אז שבו החרדות ודומה שבתקופה האחרונה הן גדלות, מתנפחות ומשתלטות על חיי. והפעם אני בטוחה שאני לא לבד.
איך מתמודדים? מתעלמים
אם פעם היינו מייחלים שכשהילדים שלנו יהיו בני 18, לא יהיה כבר צבא. היום זה מרגיש לי כאילו צבא זה הדבר הכי פחות נורא שיכול לקרות לילדים שלנו. הצצה קלה לעיתוני הבוקר ולחדשות מציגה לנו מציאות מעוותת ומפחידה במיוחד: אונס בגן העיר, רצח בבאר שבע, התעללות מינית של בני 14, בריונות בפייסבוק שמובילה להתאבדויות, בריחה של צעירה מהבית, אמא מכה מורה בגלל שהיא "צרחה" על בנה, בלמים שעברו טסט מובילים למותה של משפחה, תינוק בן שנה וחצי עובר התעללות מהחבר של אמא; אלימות, מוות, צלקת גדולה בלב, אלכוהול, סמים, ומה לא.
כל אלה מעלים את סף החרדה שלי באופן יומיומי ומביאים אותי להתנזרות כמעט מוחלטת מאמצעי התקשורת. "אני מבין שקשה לך אבל את לא יכולה להתעלם מזה", אומר לי יניב בכל פעם שאני הודפת אותו מלדבר על האירועים היומיים המחרידים.
"יש לי עוד כמה שנים לטמון את ראשי בחול. טוב לי ככה", אני עונה לו.
אחרי הכל, אלה עוד לא בת שלוש. אוהד רק נולד. למה להתעסק ברפש, בגועל, בפחד, בהיסטריה? בואו נהנה מהם קצת עד שתישבר להם התמימות. אלא שאז הגיע דיווח חדש, מוזר, הזוי ומצמרר עוד מקודמו: בני חמש התעללו מינית בחבריהם. מה לעזאזל?
ראשית, נרשמה פאניקה. הכותרת הייתה מבהילה. גיל חמש זה עוד שנתיים מהיום! הראש מסתחרר, מתבלבל. הדמיונות על אלה התמה, היפה, המושלמת מרחיקים לכת. ואז, כשלקחתי נשימה והתרחקתי מהכותרת ההזויה, ניסיתי גם להבין מה זה אומר. מה למען השם ילד בן חמש יודע על התעללות. כן, הילדים האלה חכמים בצורה בלתי רגילה. אבל להתעלל בזדון? פיזית? מינית? ממה שאני יודעת, ילדים יודעים לפגוע. אבל המשפט הכי קשה שיוצא להם מהפה הוא "אני לא רוצה להיות חבר שלך!", אז מה בעצם קורה כאן?
בשורות הקטנות בתוך הידיעה, נכתב "כנראה שמדובר בילדים שעברו התעללות או שחיקו דברים שראו בבית. הילדים שלנו עברו טראומה קשה מאוד". ופה בדיוק טמון הכלב. קבור טוב טוב עד כדי עיוורון. הכל מתחיל בנו. בהורים.
לפני כשנה כתבתי טור על מקרה קשה שהייתי עדה לו. זה לא היה אונס, גם לא רצח, זאת הייתה התחלה. ראיתי אמא צווחת על בתה הקטנה מחוץ למחסני "חצי חינם". אחרי שגערה בה ודיברה אליה כאילו היא סמרטוט, היא גם דחפה אותה ונתנה לה אחת על הגב. בלי רחמים, בלי חמלה. ושם הכל מתחיל.
הכל מתחיל מהבית
הילדים שלנו הם המראה שלנו. נכון, יש חברים, יש טלוויזיה, יש נסיבות חיים – כל אלה משפיעים עלינו. אבל הגרעין הוא המשפחה. והילדים הם החקיינים מספר אחת שלנו. וילדה שמקבלת כאפה מצלצלת מאמא שלה, ששומעת את האמא הזאת שלה מקללת וגוערת, היא ילדה שתגדל להיות בריונית. וילד שלא מקבל חיבוק פרידה ונשיקה על הלחי מאבא כשהוא מגיע לגן, זה ילד שלא יידע גם להפגין רגש לאחר. וכשאבא חותך בכביש ומקלל את אמ-אמ-אמא של הנהג ממול, ואמא גוערת בקופאית כי היא איטית מדי – מה בדיוק הילדים שלנו לומדים מזה?
אז איך מתמודדים? ובכן, אני בוחרת להתעלם. במקום חדשות, מעדיפה לראות "תנוחי". ולא בגלל התוכן האיכותי או חנה לסלאו, יותר כי זה באמת גורם לי לנוח. במקום לקרוא עיתון, אני מעדיפה לקרוא ספר. או את הקטלוג של איקאה. במקום להתעמק בתוכניות דוקומנטריות על התעללות בבית הספר, הרבה יותר מרגיע אותי לראות את דורה, סמי הכבאי והגן הקסום.
ובכל זאת, לפחות בגזרה הפרטית שלי, בה אני יכולה להשפיע. אני קודם כל מנסה להיות המודל לחיקוי הכי טוב שיכולה להיות לאלה ואוהד. משתדלת שלא לקלל, לא להוציא את העצבים שלי לידם על הארנונה, החשמל והחוב המזורגג והלא מוצדק של חברת הכבלים. אני מנסה לעטוף אותם בחיבוקים ונשיקות כדי שירגישו אהובים תמיד. מספרת להם על איך עבר עליי יומי, גם אם הוא היה משמים במיוחד, כדי שילמדו לחלוק. ובעיקר מנסה להראות להם שאני לא מפחדת ממה יהיה כשהם יהיו גדולים. כלומר, בני חמש.
אפשר לקרוא לי בת יענה. זה בסדר. כדי לשמור על חיים שפויים, אני חייב את זה. תנו לי כמה שנים להרים את הראש. אולי עד אז משהו ישתנה.