אף אחד לא זוכר מתי ואצל מי בדיוק עלה הרעיון, האמת היא שניסינו לשחזר ולא הצלחנו. מה שכן זוכרים כולם, זה שלפני כמה שבועות התחלנו, השכנים ברחוב, לדבר על זה שאולי נחגוג ביחד את החג השני של סוכות. ושאני אומר "ביחד" אני באמת מתכוון ביחד, בשולחן אחד ארוך של ארוחת חג משותפת. במרכז הרחוב שלנו.
סיפרתי לחבר על הרעיון והוא הגיב בתדהמה: "ארוחת חג עם השכנים? מה השתגעת? למה?", שהוא הבין שאני רציני בעניין הוא ניסה מכיוון אחר: "אז לא הבנתי, אתה צריך לאסוף ועד בית? אתה רוצה להחתים אותם על בניית מעלית? מה זה 'קרובים קרובים'?". לא עזר לו.
אני דברים כאלה מחבב
זה לא היה אירוע מתוכנן מדי, פשוט קבענו בינינו, כמה שכנים, שנארגן ארוחה משותפת, שכל אחד יכין משהו ונשב יחד לחגוג. שכל אחד יוציא שולחן וכמה כסאות ונסתדר. יומיים לפני האירוע, הבנו שצריך גם לפנות את כל כלי הרכב מהסמטה, מישהו היה צריך להתנדב ולהודיע לשאר הדיירים על האירוע המתקרב, להזהיר אותם מפני הקהילתיות המתגבשת. אז אני ועוד שכנה יצאנו לסיבוב, כולם שמחו לשתף פעולה, אם כי צריך להודות שחלקם נראו די מופתעים מהיוזמה. ככה זה אצלנו, שכנים שכנים, אבל לעשות איתם את החג זה כבר מוגזם. בקצה הסמטה חי זוג מבוגר, שלוש פעמים הייתי צריך להסביר להם מה אנחנו בדיוק מתכננים לעשות. האישה התקשתה להאמין שדבר כזה באמת יקרה ברחוב שלה. הסתכלתי לה בעיניים וראיתי שם משהו אחר, זאת לא הייתה תדהמה. זה היה מבט שאמר שהיא נורא שמחה שמשהו כזה קורה כאן, שהייתה רוצה לקחת חלק בזה, שחבל אולי שלא עשתה את זה פעם.
קבענו שהארוחה תתחיל בשש. בארבע כבר הייתה הסמטה נקייה מכלי רכב, בחמש, בלי שום תיאום, התחלנו כולנו לצאת ולארגן את הרחוב לארוחה. אני גררתי החוצה שולחן וכמה כסאות פלסטיק, ככה עשו גם הזוג שממול ושני השכנים מהקצה השני של הרחוב. זוג אחד שמפיק אירועים לפרנסתו הגיע מאורגן, הם שלפו כלי אוכל, מפות, כמה סטים של פמוטים וגרלנדה של אורות. חיברנו את השולחנות, פרסנו מפות, הברגנו מנורות ומירקנו את כוסות היין (טוב אני לא מירקתי שום כוס יין. מודה). השכן מהפינה הביא מערכת קטנה וכמה דיסקים, את החשמל גררנו עם חוט מאריך מהשכנים שממול (אלו עם הדשא הירוק יותר. כי לנו אין דשא), תלינו מנורות, קיפלנו מפיות (כלומר, השכנה שבסוף הרחוב קיפלה), ובסוף יצאו המנות לשולחן המרכזי, שהגיעו חמות, היישר מתנורי המטבחים הצמודים.
אף אחד לא איחר, אף אחד לא נתקע בפקקים, ואף אחד לא קיבל נשיקה רטובה מדודה שבקושי זכר את שמה. הילדים התנהגו כאילו שזה קורה כל ערב חג. בהתחלה הם רצו סביב השולחן כמצוות ההקפות של סוכות, בהמשך שקעו במשחקים משותפים ונדדו בין הבתים. מבחינתם זה היה כמו לונה פארק גדול בין חדרי המשחקים השונים. עלמה שלי השאירה פריט למזכרת בכל אחד מבתי השכנים, אצל אחד השאירה את הכפכפים, אצל השני סרט לשיער ואצל השלישי את המסכה שלקחה מהבית של השכן הראשון. אנחנו, המבוגרים, ישבנו יחד סביב השולחן באמצע הסמטה ואכלנו בשלווה ששמורה למשפחות נטולות צאצאים.
בעצם, כשאני חושב על זה, זה היה הדבר הכי קרוב שאני מכיר לערב חג בקיבוץ. אולי זה הקיבוץ העירוני ואולי קהילה, כזאת שאנחנו כל הזמן מחפשים וכל כך קשה למצוא. איך כתב פעם מאיר אריאל: "יש ערימה של חברה על הדשא, אני דברים כאלה מחבב, בנים בנות, ביחד זה יפה ש-יש אומץ לפעמים להתערבב". רק צריך קצת אומץ, וקצת יוזמה.
הערב שהתחיל קצת אחרי חמש, נמשך אל תוך הלילה. היה טעים, מצחיק ומתובל בהרבה אלכוהול. אף אחד לא היה צריך לנהוג אחר כך הביתה וגם אף אחד לא התקשר להתלונן על השכן שלו שהוא מרעיש בערב החג. בשלב מסוים, הרמתי לרגע את הראש וראיתי את השכנה המבוגרת שגרה בקצה הרחוב. זאת שהוזמנה ובחרה לא להשתתף בארוחה שלנו. היא נעמדה על המרפסת שלה ובהתה במחזה ארוכות. מרחוק יכולתי לראות איך שפשפה את עיניה, אולי לא האמינה שזה באמת קורה. היא הרי כבר שנים כאן, הרבה לפני שכולנו הגענו לרחוב הזה, ולדעתי היא לא ראתה דבר כזה מעולם. זה היה ערב חג קצת אחר. והיה מקסים.