אי שם בתחילת שנת 2008 יצאתי לצלם כתבה על האיחוד המחודש של החברים של נטאשה. הם הבטיחו אז אלבום חדש, אפילו כתבו, הקליטו והשלימו, אבל האלבום ההוא מעולם לא הבשיל, מעולם לא יצא. מהצילומים לכתבה ההיא נשאר רגע אחד שאני זוכר היטב, אולי הוא שם במקום השירים שלא נשארו. צילמנו את מיכה שטרית בזמן שהלך עם הבת שלו לגן, היא עצרה בדרך, קטפה פרח והריחה. והוא אמר לי שמאז שהיא בחיים שלו, הוא בעצם חי את חייו מחדש, דרכה. שטרית סיפר לי איך היא רואה דברים שהוא כבר הפסיק לראות, איך היא מתפעלת מדברים פשוטים כמו טל שמרטיב עלים בלילה. ואני אז לא באמת הבנתי למה הוא מתכוון.
באוגוסט של אותה שנה נולדה עלמה, הבת הבכורה שלנו, היא פרצה לעולם קצת אחרי שיוסיין בולט שבר את שיא העולם ל-200 מטר, הוא חגג עם מדליית זהב ובת הזוג שלי חגגה עם אפידורל. שלוש שנים אחר כך הצטרפה אחותה אריאל. ואני מתחיל להבין למה מיכה שטרית התכוון.
אנחנו בקניון, יום חמישי, יש לא מעט אנשים, אבל לא עמוס מדי. "בוא", אומרת לי עלמה, "עושים תחרות ריצה". אני קצת מובך והיא כבר רצה. "בוא, בוא", היא צועקת, ולא משאירה לי ברירה. רצתי אחריה, ופתאום לא היה אכפת לי מה חושבות הנשים המבוגרות עם האודם המוקפד שהתלחששו בפינה או הגברים הצעירים שהרימו גבה. היא שועטת במהירות, "בוא נראה מי יגיע ראשון" ואני נותן לה להשיג אותי אבל רק במטר אחד. "ניצחתי", היא מודיעה בהתרגשות כאילו כבשה בסופר קלאסיקו. כמה דקות אחר כך, כשתשטוף את הידיים שלה בשירותים, תתפעל ארוכות מהברז שיוצא ממנו גם סבון באופן אוטומטי, "כזה עוד לא ראיתי מחיי!".
פול אוסטר כתב פעם על רגע כזה עם הבת שלו: "באותו רגע קצרצר ראיתי על פניה את אותה הבעה משולהבת, מאושרת לחלוטין, שמילאה את גיל העמידה שלי בעוצמה כזאת של שמחה". בדיוק ככה הרגשתי.
"אתה משכנע את עצמך שטוב לך, שזה מה שרצית, שזה מכניס בך רוח נעורים", אמר לי פעם בשיחה חבר אמריקאי. הוא ובת הזוג שלו שגרים ועובדים במנהטן, בחרו במודע לא להביא ילדים לעולם. הם בסוף שנות ה-30 לחייהם, הוא עורך בערוץ טלוויזיה, היא מרצה באוניברסיטה וטוב להם ככה. הם אוהבים ילדים, ילדים של אנשים אחרים, ולא, הם לא מרגישים שום צורך להביא ילדים לעולם. לא פשוט לבלות כמה חודשים בסביבה של אנשים נטולי ילדים, החיים שלהם באמת פשוטים יותר. הם לא מודאגים ממטלות האיסוף האינסופי, חייהם לא כפופים לגחמות של זאטוטים, לוח הזמנים שלהם הרבה יותר גמיש, בכלל החיים שלהם גמישים יותר. שלא לדבר על רגעי המשבר, וכל הורה יודע שיש כאלה, שאז אתה מתחיל להרהר בבחירות שעשית. "בוא נהיה כנים", אמר לי פעם אחד החברים האמריקאים, "אתם הרי מדחיקים את הרגעים שפחות נעים לכם עם הילדים. את הצעקות, את הריבים, את המטלות. אתם מדברים בעיקר על הרגעים היפים ובתמונות כולם תמיד מחייכים, אבל יש בזה גם המון ויתור. אני לא מוכן לוותר על העצמאות המוחלטת שלי ואתה כן".
בעיניים ישראליות של מי שגדל במדינה שבה 'כוחנו ברחמנו', היה לי ולבת הזוג שלי מאוד מוזר לגלות שבתכנית הלימודים בה השתתפתי בארה"ב היו 8 זוגות ו-4 מהם בחרו שלא להביא ילדים לעולם. חמישים אחוז! זאת הייתה בחירה מודעת שלהם, לפחות למיטב ידיעתי, לא אילוץ או בעיה רפואית. הם גם לא הסתירו את הבחירה הזאת, ונימקו אותה ברצון להמשיך להתפתח מקצועית בלי לעצור, בחוסר רצון לוותר על הזוגיות הנוחה, בחיים היקרים גם ככה. בישראל דעות כאלו נאמרות בשקט, נתפסות כמעט כסטייה. אבל בחורף האמריקאי דיברנו על הנושא בנינוחות ושלג ירד מעבר לחלון.
אולי הם צדקו?
במעבר חד לסוף הקיץ שלנו, לעכו. בסוכות טיילנו בעיר שנפוליאון לא יכל לה. בכניסה לנמל העתיק מצאנו פארק שעשועים שנראה כמו מקום שננטש בשנות השמונים ועכשיו חזרו אליו. מבחינת הילדות זה היה כמעט דיסנילנד, עלמה עלתה למתקן שהוא בעצם טרמפולינת ענק. המפעיל, עם סיגריה שנעוצה באוזנו קשר אותה ונתן לה אור ירוק. היא לא ראתה את הסיגריה, ולא את המתקנים המתפוררים, וצחקה בקול גדול שהדביק גם אותי. אחר כך המשכנו להפלגה לילית בסירה עם מוזיקה מחרישת אזנים שבקעה מרמקולים שנקרעו כבר מזמן, והיא עמדה מלפנים והרגישה כמו קייט ווינסלט בטיטאניק.
אני באמת חושב שהילדות הרחיבו אצלי את מרחב הרגשות, אבל אולי אני מנסה לשכנע את עצמי שזה טוב? יכול להיות שהחברים מארה"ב צדקו? צדקו חלקית? הרי רוב המחקרים מראים שילדים לא מגבירים את האושר.
החברים שלנו במנהטן לא התעוררו השבוע בשתיים בלילה בגלל קולות הבכי שעלו מחדר השינה. שהגעתי אריאל חיבקה את חנהל'ה, הבובה שלה, שהיא אגב בגודל שלה, ואמרה שהיא קצת רטובה. המסכנה הקיאה עליה את ארוחת הערב. בעיניים טרוטות הכנסנו אותה למקלחת, החלפנו סדינים, ודחפנו את חנהל'ה למכונת הכביסה. "איך את מרגישה?", שאלתי, והיא ענתה, "עכשיו בסדר. קודם היה שקט מאוד ולילה מאוד", ושלוש דקות אחר כך נרדמה. הסתכלתי עליה ונזכרתי שפעם, כשרצתה שאדליק לה אור בלילה, אמרה "אבא, תכבה את החושך".
לפני שנרדמתי באותו הלילה, נזכרתי באחת השיחות הארוכות שניהלנו על הנושא עם החברים נטולי הילדים מאמריקה. אני אמרתי את מה שאמר מיכה שטרית, שאני במידה רבה חווה את חיי שוב דרך הילדות, והוא אמר שהוא לא צריך לחיות שוב את חייו דרך ילדים, כי הוא אף פעם לא הפסיק לחיות את החיים שהוא רוצה לחיות.