לקראת חצות עלינו לישון, ורגע לפני שהלכתי לצחצח שיניים יצאתי למסדרון והורדתי את התמונה המטרידה מהקיר.
בבוקר התעוררתי בבהלה, הצצתי בשעון, היה כבר 7:48. לא נעים. הבנתי שאנחנו עומדים לאחר עם עלמה לכיתה א'. שש שנים היה לנו להתארגן, ובסוף אנחנו בלחץ. דחפתי את הילדה לאוטו, גם את אחותה שבדרך לגן, ויצאנו לדרך. נועה האמת נראתה רגועה. מצאנו מקום חנייה די קרוב, השעה הייתה כבר 7:57 ואמרתי שיש עוד סיכוי, אבל קטן. ככל הנראה נינזף כבר ביום הראשון ללימודים.
הוצאתי את המפתח מהסוויץ', פתחתי חגורה ושלפתי את הילדה ואת התיק, ממהר מאוד לכיתה. תוך כדי הבחנתי בנועה שהתנהלה בעצלתיים והתעכבה באלגנטיות לא אופיינית למעמד. "אנחנו עומדים לאחר", אמרתי לה. "אנחנו בסדר גמור", היא ענתה בשלווה, "הלימודים מתחילים בשמונה וחצי". עצרתי מההליכה המהירה, "אז למה לא אמרת? הייתי בטוח שבשמונה", אמרתי וסידרתי את הנשימה. "כי אחרת היינו מאחרים גם לשמונה וחצי", ענתה.
נכנסנו לכיתה. זהו, עלמה באמת מתחילה את כיתה א', ועוד 25 דקות לפני הזמן הרשמי. ניסיתי להיזכר בכיתה אלף שלי, והאמת שאני לא זוכר דבר. זה רגע שההורים זוכרים, לא הילדים. עלמה התיישבה בשורה הראשונה משמאל ליד שתי חברות שלה והניחה מתחת לרגליה את התיק שנכון לעכשיו הוא קצת יותר גדול ממנה.
על הלוח בכיתה החדשה משום מה לא היה כתוב "שלום כיתה א". כך ברגע, נהרסו לעשרות הורים התמונות אותם חלמו לצלם בהן הצאצא עומד ליד הכתובת ומחייך חיוך נבוך. הלוח היה ריק ורק בצד נכתב בכתב מנוקד מה מצפה ביום הראשון: הכרות, טקס, הפסקה ואז תרגיל. התרגיל לא בחשבון, אלא תרגיל ירידה אל המקלטים, תזכורת קטנה למדינה שהביטחון בה תמיד לפני החינוך.
ימי התאקלמות
באחד בספטמבר הזה הכנסנו גם את אריאל, הבת הקטנה שלנו, לגן עירייה. הייתה שם שמחה אמיתית של לא מעט הורים שלא ייאלצו עכשיו לשלם אלפי שקלים על גן פרטי, ובכי של לא מעט ילדים שלמדו מילה חדשה: 'להתאקלם'. עוד דבר שמסרב להשתנות עם השנים, ממש כמו המחברות העטופות, הוא הנוהל המוזר המכונה "ימי התאקלמות". ביום הראשון הגן נפתח בשמונה ומסתיים בעשר, ביום השני הוא מסתיים ב-11. זה נועד בשביל לעשות לילדים התאקלמות הדרגתית. מה שקורה בפועל זה שהילדים בוכים משמונה עד תשע, האמהות שלהן בוכות תוך כדי שהן מציצות מהחלון, וכשסוף סוף הבכי נרגע, היום הקצרצר מסתיים. אפילו אריאל חשבה שזה קצת מוזר שרק התחלנו וכבר נגמר.
בינתיים, בכיתה אלף הרגע הגדול עמד להתחיל, עלמה שילבה ידיים והתכוננה. צילמתי אותה והיא אמרה "די אבא, מספיק עם הצילומים". צודקת. בדיוק בשמונה וחצי נכנסה המורה שלה לכיתה. "כל אחד עכשיו אומר שלום", היא אמרה בקול סמכותי, והייתי משוכנע שמדובר ב"שלום כיתה א'", אבל ההמשך שלה היה אחר "כל אחד אומר שלום לאבא ואמא שהולכים עכשיו. הדלת בכיוון הזה".
עלמה החזיקה לי את היד לדקה ארוכה. קירבתי את הפה לאוזן הקטנה שלה ולחשתי: "ההורים כאן מאוד מתרגשים היום". היא הביטה בי וענתה "כן, אני רואה". "ומה איתך?", שאלתי. היא לחצה את היד שלי קצת יותר חזק, וחייכה.