התפריט מבטיח ולא מקיים
זה התחיל אצלה בגיל די מוקדם, ובמידה רבה הלך והחריף עם השנים. ישבתי לידה כשהחזירה את קדירת פירות הים היקרה ביותר בתפריט של מסעדת שף והוסיפה ש"חבל שהשרימפס נאלצים לשחות בנוזל המשעמם הזה", הייתי איתה כשאמרה למלצרית מיואשת ש"הפסטה הזאת ממש תפלה" או כשהחזירה חביתה בארוחת בוקר כי הייתה עשויה מדי. אני אפילו זוכר איך פעם נועה החזירה מאפה גבינה במאפיית פועלים, כי "זה היה גוש בצק בלי גבינה. הבטיחו פרמזן, איפה הפרמזן?".
מי שמחזיר לבד, אוכל לבד
אם אי שם בעולם מישהו מנהל רשימה של הלקוחות הבעייתיים עלי אדמות, יש סיכוי לא רע שבת הזוג שלי מופיעה בה. היא החזירה מנות במרכז אמריקה ("הם בכלל לא הבינו מה אני עושה. הם היו בטוחים שאני רוצה להשיג תוספת בלי לשלם"), היא ניסתה להחזיר מנות בתאילנד ("קיבלתי מנה ממש חריפה למרות שהיה כתוב קצת חריף, התלוננתי, אז הוא הוסיף לי פסטה לדלל") ואפילו בארצות הברית, במקום בו אף אחד לא מניד עפעף כשאתה מבקש להחליף מנה, היא הצליחה להסתבך עם האסייתים. האסייתים, אם אתם לא יודעים, חיים אולי באמריקה אבל מסרבים לאמץ את עקרונות השירות האמריקאי. כשנועה ביקשה פעם להחזיר מנת נודלס (שבאמת הייתה מזעזעת), בעלת הבית, קוראנית קשישה עם לוק של קיל ביל, הביטה בה כמו שטבעוני מביט על קצב וסרבה בכל תוקף. "זאת בעייה שלך. אל תבואי יותר. כאן לא מחליפים", פסקה ולעסה בעצבנות תחליף טבק זול.
אחת הסוגיות האתיות הכי מורכבות היא מה שמכונה "ההחזרה השנייה". יצא לי כבר כמה פעמים לראות אותה מחליפה את המנה הראשונה וגם את זאת שהגיעה במקומה. זה רגע מביך מאד שבו בגדול אני רוצה לקבור את עצמי ומקווה שיחשבו שאני והיא לא קשורים. אני מוצא את עצמי מתכווץ בכיסא ונמנע מיצירת קשר עין עם הסביבה. פעם אחת היא אפילו החזירה את כל שלוש המנות, הראשונה העיקרית והקינוח. זה היה מביך כל כך עד שזה נהיה מצחיק. לזכותה יאמר שהיא לא מבקשת אף פעם פיצוי. במקרה ההוא השארנו טיפ והלכנו.
פעמים אחרות לא נגמרו בצחוק אלא בתחושה של תסכול. הרי כשהיא מחזירה מנה אני תקוע עם שלי לבד, ומחכה לה. אז היא אומרת לי "עזוב, תאכל-תאכל, שלא יתקרר", ואני אוכל בדד עם חרדה שגם המנה הבאה לא תמצא חן בעיניה. למעשה, כשהיא מקבלת מנה שמוצאת חן בעיניה אני ממש מאושר, הרבה יותר חשוב לי שהמנה שלה תהיה מוצלחת מאשר המנה שלי.
"מכירים אותי כאן, אל תעשי בושות"
ערב אחד, אי שם במדינה אירופאית, הזמינו אותנו חברים למסעדת מישלן יקרה עד כאב. כיוון שהם אוהבים מאד את נועה אבל גם מכירים בנטייה שלה להחזיר מנות, איך שנכנסנו אמר החבר: "תקשיבי, מכירים אותי כאן. אם משהו לא טעים לך, פשוט תעבירי לי. ותזמיני משהו אחר, מה שאת רוצה. אל תחזירי מנות ואל תעשי לי בושות". בכלל, חברים ובני משפחה מוצאים דרכים שונות להתמודד עם האי נעימות המלווה בנוכחות המשותפת איתה ברגע שהיא מחזירה מנות. פעמים רבות הם מעדיפים לחזור איתה למקומות שהיא כבר הייתה מרוצה בהם בעבר, כדי למנוע את עוגמת הנפש. בת הזוג שלי מנסה להתנגד כי היא רוצה לגוון, אבל הם פוסקים "עזבי אותך ממקום חדש, בואי נחזור שוב למקום הקודם", ומתפללים שתסכים . היא מבינה שיש כאן בעיה, אבל טוענת ש"אין מה לעשות. אני לא נהנית מאקט ההחזרה, אבל הוא בלתי נמנע".
בניסיון להתמודד עם הנטייה הזאת שלה, היא החליפה בשנים האחרונות טקטיקה ועברה לבחינה מדוקדקת של מרכיבי המנות המוגשות ברזולוציה של מנתחי מח. זה בעצם נסיון לתאום ציפיות מורחב מול מלצרים מגמגמים המגלים בקיאות חלקית ברזי המטבח. לפעמים זה מצליח, לפעמים זה נגמר בבהייה ממושכת בתפריט והודעה למלצר המסכן ש"אין לכם שום דבר שאני יכולה לאכול", ולפעמים אנחנו קמים והולכים עוד לפני שהזמנו. אירוע השיא היה במסעדה אחת שבה השף הגיע בעצמו, ראה את מידת האכזבה שלה והחליט לרקוח לה מנה מיוחדת על פי העדפותיה. היא, אגב, לא החזירה אותה.
השבוע פורסם שבחפירות בעיר פומפיי שבדרום איטליה גילו ארכיאולוגים עצם של ג'ירפה במטבח של מסעדה בעיר שחרבה בהתפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79 לספירה. ההערכה היא כי התושבים הנהנתנים אכלו אותה כ"מזון אקזוטי". לבת הזוג שלי זה לא היה קורה, היא בטוח הייתה מחזירה את המנה.