בשבוע שעבר היא רצתה להיות שחקנית, כמו בת הדודה שלה. לפני שבועיים היא רצתה להיות מוכרת ממתקים (אחרי שווידאה איתי שמוכרת ממתקים יכולה גם לטעום "קצת" מהממתקים). אתמול היא שינתה את דעתה ובא לה בעצם להיות מורה בבית ספר, כזאת שיודעת הכל, "אפילו כמה עצמות בדיוק יש לנו בגוף". מחר היא בטח תבחר בעתיד אחר, ובאופן כללי, היא הכי רוצה להיות פיה (לא כולל הקטע של איסוף השיניים ששמים ילדים מתחת לכרית).
ואם בכלל היה נולד לנו בן ולא בת?
לרוב אני מסכים מיד עם הבחירה שלה, ורק מנסה לאתגר אותה בכמה שאלות בשביל להבין מה הוביל אותה להחלטה החדשה. אני משתדל שלא לשפוט (למעט הפעם ההיא, כשאמרתי לה שלהיות בובת ברבי זה לא משהו ששווה לחיות בשבילו), ובאופן כללי לא להיות נחרץ מידי לגבי העתיד שלה (בכל זאת, היא רק בת חמש) – בניגוד, למשל, לספר אחד שפגשנו פעם במטוס.
עלמה הייתה אז בת חצי שנה, והאיש במושב שלידינו התפעם מהעובדה שהילדה לא בוכה בהמראה. הוא שלח את ידו אל שיערה השטני-בלונדיני, מישש, בחן וקבע בנחרצות: לילדה יש שיער חלק ומקסים, אבל צר לו לבשר לנו שבעוד שנה שנתיים הוא יהיה סתם שיער חום סטנדרטי. הוא נראה משוכנע לחלוטין ואז הוסיף "אני לא אומר סתם, אני מומחה לשיער, יש לי את אחת המספרות הכי גדולות בסאן פאולו". בת הזוג שלי נראתה מעט מבואסת ואני בחרתי שלא להתערב, שיער זה לא באמת התחום שלי. עברו מאז כמעט חמש שנים, הילדה עדיין די בלונדינית.
לכולנו יש הרהורים כאלה, על איפה נהיה בעוד כמה שנים, איך יראו החיים שלנו ומי בעצם קובע את מסלולם? האם החלטה מסוימת יכולה באמת להכתיב את עתידנו? ומה היה קורה אם היינו בוחרים במקצוע אחר, בבן זוג אחר? ואם היה יוצא לנו, נניח, בן בכור ולא בת שרוצה לארגן ימי הולדת?
האישה שחזתה את העתיד, בערך
לפני למעלה מעשור הלכה לעולמה מגדת עתידות (אוסטרלית כמדומני), שזכתה לתהילה גדולה במיוחד באזור מגוריה. השמועה על האישה שידעה לקבוע מהו מין העובר שבבטן (בימים שלפני סקירת מערכות ראשונה ושנייה, שקיפות עורפית, המסת סוכר ומי שפיר) – עשתה לה כנפיים, ורבים נהגו לבוא אליה ולשלם כמה מאות דולרים בכדי לדעת מה עומד להיוולד, בן או בת.
לפי הסיפורים, היא הייתה מביטה בבטן ארוכות, ממששת, ואז חורצת בסמכותיות את העתיד. השיווק שלה היה משכנע ומבטיח: "אם אני טועה, בואו וקבלו את הכסף בחזרה". ובכל זאת, במשך שנים העסק שגשג. רק לאחר מותה התוודה בן משפחה על השיטה האמיתית שלה: היה לה, כמו לכל אחד, סיכוי בסיסי של 50% הצלחה לנחש את מין הילוד.
כשהיא צדקה בהימור היו מרעיפים עליה שבחים וממליצים על כישרונה המופלא לאחרים. כשהיא טעתה, בדרך כלל שמרו על שתיקה. מבקשי שירותיה נטו להסתיר את העובדה שהלכו למגדת עתידות, וכך, בסופו של דבר, רבים מאלו שהיא טעתה לגביהם התביישו לחזור ולבקש את הכסף. בעצם, היא אכן הצליחה לקבוע את העתיד, רק שזה היה את העתיד הכלכלי שלה.
לא חלם על ניצחון כזה
לדניס קימטו לא היו כנראה חלומות גדולים מדי, וגם אם היו לו, אז לפחות עד גיל 25 הוא לא טרח לנסות ולהגשים אותם. קימטו נולד וגדל בכפר קטן בקניה, עסק בגידול אורז והחזיק גם עדר קטן של כמה פרות. חוץ מזה, הוא נהג לרוץ מדי יום כמה קילומטרים בודדים להנאתו.
במדינה שבה אנשים עדיין הולכים ברגל לעבודה במשך כמה שעות בכל יום, זה באמת לא נחשב חריג. אני זוכר שכשביקרתי בקניה לפני כמה שנים, נסענו בדרך עפר אינסופית כשלפתע החל לרדת גשם. האנשים בצדי הדרך המשיכו ללכת כאילו לא קרה דבר. שאלתי בתמימות את המדריך שלנו למה הם לא שולפים מטריות, הוא הביט בי בפליאה וענה: "למה צריך? מה הבעיה? אם ימשיכו ללכת – הם בסוף יתייבשו".
בכל מקרה, אותו דניס קימטו יצא לפני 4 שנים לריצה הקלה שלו, ובמקרה עבר לידו רץ מרתון קנייתי שהתפעל לראות שקימטו כלל לא מתאמץ למרות שהוא רץ בקצב די מהיר. הוא הציע לו להתחיל לרוץ באופן מקצועי. בתחרות הרשמית הראשונה שלו הוא השתתף בגיל 27, ושנה לאחר מכן שבר את השיא העולמי ל-25 ק"מ, סיים שני במרתון ברלין, ואז ניצח את מרתון טוקיו. אגב, תוך כדי הוא גם חלה במלריה - והחלים.
ביום ראשון האחרון חצה קימטו את קו הסיום של אחד המרתונים היוקרתיים בעולם, מרתון שיקגו, וקבע שיא חדש: שעתיים, שלוש דקות ו-45 שניות. זה היה ניצחון מפואר של הרץ הקנייתי שהתחיל את הקריירה ב"איחור", אבל הצליח להקדים את 40,230 הרצים האחרים שהשתתפו במרוץ (חלקם בטח התאמנו שנים בשביל הרגע הזה). הוא היה רחוק רק 22 שניות מהשיא העולמי למרתון. קימטו חייך חיוך גדול על קו הסיום - ולקח הביתה 175,000 דולר.
מעניין מה הוא ענה לאבא שלו, כשזה שאל אותו בילדותו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, והאם הוא העז לחלום על ניצחון כזה. ואולי, בכלל, גם הוא רק רצה להיות מארגן של ימי הולדת.