אחרי 51 ימים בשבי חמאס בעזה, אלמה אברהם בת ה-84, שנחטפה מביתה שבקיבוץ נחל עוז, שוחררה במסגרת עסקת החטופים. היא הגיעה ארצה כשהיא במצב קשה ובמשך חמישה חודשים הייתה מאושפזת בבית החולים סורוקה. בשבוע שעבר שוחררה מבית החולים וחזרה לראשונה לביתה, בריאה.
"אני מרגישה טוב, לאט לאט", סיפרה אלמה הבוקר, "זה מרגיש מוזר קצת. רק אתמול חזרתי, עוד לא התרגלתי למקום הזה, לצאת פתאום אל האור. בבית החולים היה מאוד נחמד כי עטפו אותי שם מאוד, המשפחות ואנשי הצוות. זה מאוד מוזר וקשה לצאת פתאום לצד השני".
את זוכרת משהו מהיום שהגעת לבית החולים?
"לא זוכרת כלום, רק מה שהבנים שלי סיפרו לי. הייתי כנראה מחוסרת הכרה, אני לא זוכרת שום דבר משם".
אלמה שחזרה את רגעי החטיפה: "לחצתי בכל כוחי על דלת הממ"ד, כי היא לא נסגרה. בסוף הם הדפו אותי לאחור, נכנסו ולקחו אותי בכוח. הם שמו לי מכנסיים, כי הייתי רק עם כותונת כזאת. יצאנו החוצה, נכנסנו לאוטו ומשם הגענו לשער הקדמי. יצאנו החוצה והם העלו אותי על אופנוע. באופנוע נסענו לכיוון עזה, דרך השדות. האופנוע קפץ מאוד, זה היה מאוד לא נעים".
"כשהגעתי לעזה, המון גדול מחא לי כפיים. ניסו להשחית את היד השנייה שלי, שהייתה מכוסה בפצעים, עד שהגענו למקום מוגן והזיזו משם את הפושעים האלה שרצו לפגוע בי. אחר כך העבירו אותי מבית לבית. הייתי בארבעה בתים שונים. הבית הראשון היה נחמד, היה שם תינוק שכל הזמן עקב אחריי. הייתי שם רק יום אחד ואז הלבישו עליי חג'אב ולקחו אותי למקום אחר. ככה עברתי ארבעה בתים, עד שהורידו אותי במדרגות, למטה".
ספרי על התנאים שבהם הוחזקת.
"ישנתי על מזרון, על הרצפה. לא פגשתי אף אחד. רק כשהייתי צריכה ללכת לשירותים, הייתי דופקת להם על הדלת והם היו באים לקחת אותי לשירותים. הם היו מובילים אותי לשירותים ואחר כך בחזרה למזרון. אכלתי כל יום שישה תמרים, וזה הכל".
פגשת בבתים שהיית בהם משפחות, ילדים. ניסית לשאול אותם למה הם עושים את זה לאישה בת 84?
"לא ניסיתי לשאול כי לא היה אף אחד שיענה לי. לא פגשתי אף אחד שיכול לענות. הייתי לגמרי לבד כל הזמן".
איך העברת את הבדידות הזו?
"חשבתי על כל מיני דברים ושיחקתי עם עצמי שבע בום, עד 100 ואחר כך מההתחלה".
מה החזיק אותך בתקופה הזו?
"שיש לי ילדים, יש לי משפחה, ואני צריכה לראות את כולם. הייתי צריכה להישאר בחיים בשביל לראות את המשפחה בחזרה. אין ברירה אחרת".
מה הרגע הכי מפחיד שחווית?
"ישנתי בתוך חדר מרובע שהיה בו חלון קטן. עשיתי את עצמי ישנה, שלא ירגישו שאני ערה, והצצתי בחלון. היה שם ארון ומאחורי הארון רובים. כשהצצתי, ראיתי שבשלב מסוים הם לוקחים את הרובים ועולים לגג. הם ירו משם על כל מי שהתקרב".
היו רגעים שנשברת? שבכית?
"ממש לא. לא חשבתי על שום דבר, רק על זה שרוצים להשאיר אותי בחיים ולכן שומרים עליי, בשביל לעשות את החילופים".
מתי התחלת להרגיש לא טוב, הבנת שהגוף שלך משדר מצוקה?
"לא הבנתי את זה, לא חשבתי על זה בכלל. הילדים סיפרו לי שהייתי בקור כזה. הרופאים הצילו אותי, פתחו את הספר לראות מה קורה איתי, עשו במאמצים כל מה שצריך. אני לא זוכרת כלום מהדבר הזה. לא זוכרת שטסתי במטוס, לא זוכרת שהורידו אותי".
קיבלת בשבי את התרופות שאת נוטלת באופן קבוע?
"הבאתי איתי רק לשלושה שבועות. הם קנו לי שם תרופות וסידרו את זה לפי הצבעים. לא לקחתי את זה כל יום, אז כנראה שהייתה בעיה. לא נתנו לי את התרופות בצורה סדירה. כנראה שאיבדתי את ההכרה שם".
מה הרגע הראשון שאת זוכרת כשכבר היית בארץ?
"את פנימית ו', כשאני נמצאת בבית החולים בסורוקה והסיוט כבר מאחוריי".
כרגע המשא ומתן תקוע. מה חשוב לך להגיד ביום הזה?
"כל השבויים ששם צריכים מיד להשתחרר, כי המצב שם מאוד רע".