המשלחת הישראלית בראשות ראש המוסד, דדי ברנע, יצאה הבוקר לקטאר להמשך שיחות המשא ומתן לשחרור החטופים. דניאלה גלבוע, תצפיתנית במוצב נחל עוז, נחטפה לעזה ב-7 באוקטובר ומוחזקת זה 164 ימים בשבי חמאס. לפני מספר שבועות פרסם ארגון הטרור סרטון שבו דניאלה, קרינה ארייב ודורון שטיינברכר פונות למצלמה ומבקשות את שחרורן.
"צפיתי בסרטון פעם אחת, לא מסוגלת לראות אותו יותר", הודתה אורלי, אמה של דניאלה, "אני גם בקושי מסתכלת על תמונות. כשאני מסתכלת על תמונה או סרטון, אני ישר מתחילה לבכות. זה מכה בי. רוב שעות היום אני בהדחקה, אחרת לא מסוגלת לפעול. יש לי את הרגעים שלי, בעיקר בבוקר ובלילה, שאני כן נזכרת, חושבת ושוקעת. במהלך שעות היום אני משתדלת להיות מפוקסת. את הסרטון ראינו רגע לפני השבת. אני שומרת שבת כבר כמה חודשים. ראיתי רק את הקטע של דניאלה, ובשלב מסוים, כשהיא התחילה לדבר אלינו, בכיתי. שאלתי אנשים מה היא אמרה, כי לא הייתי מסוגלת לגשת שוב לסרטון הזה".
השיחות שוב מתחדשות. איך שורדים את רכבת ההרים הזו?
"זה מאוד קשה. אני טיפוס שכל הזמן מסתכלת קדימה, לא שוקעת במרה שחורה, מנסה לחשוב איך אפשר לקדם את החזרה של הבת שלי ושל כל החטופים. אני כל הזמן בעשייה, בפגישות, בטלפונים, לא נחה לרגע אחד. אני מקווה שיהיו תוצאות למאמץ הזה. 164 ימים זה לא נתפס. הימים ממשיכים ועולם כמנהגו נוהג. אני מקווה שנפתח היום פרק חדש באירוע הזה. אני מנסה כן להיאחז בתקווה שקמנו איתה הבוקר ומקווה שלא נתאכזב כמו בפעמים קודמות".
ותוך כדי את נחשפת לדברים קשים מאוד, כמו דוח האו"ם על הפגיעות המיניות.
"לא באמת היינו צריכים את הדוחות האלה או את הכתבה שהייתה בניו יורק טיימס, אנחנו מבינים בדיוק למה הם מסוגלים. חווינו את זה על בשרנו. פרסמנו את התמונה של הבת שלי מיום החטיפה. התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש. זו תמונה שממחישה את גודל הזוועה והאכזריות של חיות האדם הזה. את מבינה שטוב לא קורה שם, רק רע והרס. משתדלת לא לקחת את עצמי למחשבות האלה, אבל לפעמים אין ברירה וזה מכה בי. זה קשה מאוד, בטח לילדה צעירה".
ספרי לנו על דניאלה.
"כשהיא נולדה, קראתי לה דניאל. הוספנו לה את האות ה' שבועיים אחרי החטיפה. כשעוד הייתה לי תקווה שהיא שומעת רדיו, דיברתי בשידורים ואמרתי: דניאל, שתדעי שקוראים לך עכשיו דניאלה. היום ברור לי שהסיכוי אפסי, אז עוד חשבנו שהיא מעל פני האדמה. דניאלה ילדה מקסימה, טובה להורים, אחות מדהימה לאחותה הקטנה. מאז שהיא קטנה היא לא הייתה עושה לי צרות, תמיד 'אמא, מה שצריך'. לב גדול, גם למשפחה, גם לחברים, גם לאנשים שהיא לא מכירה. תמיד יש לה רגישות מאוד גדולה. היא מאוד אוהבת מוזיקה, המוזיקה מהווה חלק גדול מהחיים שלה. היא למדה במגמת מוזיקה מכיתה ז' עד י"ב, סיימה את המגמה בהצטיינות. היא מנגנת פסנתר המון שנים, כותבת שירים. היא מאוד מוכשרת. לפני שבועיים היינו בהופעה של יסמין מועלם, הזמרת האהובה עליה. יסמין הזמינה את נועם, הבת הקטנה שלי, לשיר איתה. גם לקטנה יש את חיידק המוזיקה. לפני שיסמין הציגה את נועם היא דיברה כל כך יפה על דניאלה, סיפרה ששמעה חומרים שלה ושהיא זמרת מדהימה ומחכה לאלבום שלה. אם יצא משהו אחד טוב מהאירוע הזה, שזה נותן לה קפיצת דרך להגשים את החלום שלה. אני בטוחה שכשהיא תחזור, היא תגשים את עצמה".
מה את אומרת למנהיגים בבוקר הזה?
"אני לא מחכה לשידור טלוויזיה כדי להגיד להם, אני כל הזמן בקשר איתם, כמו עלוקה: בטלפון, עם העוזרים שלהם, איתם באופן ישיר, בפגישות. היום אנחנו צפויים להיפגש עם השר גלנט. אין פה עניין של מחיר. מה זה מחיר? יש פה חיים של אנשים שצריך להחזיר אותם. אין מחיר לדבר הזה. זה לא מחיר לחטופים, זה מחיר למחדל שהיה ב-7 באוקטובר. את המחיר הזה המדינה צריכה לשלם ולהחזיר את האזרחים שלה והחיילים והחיילות שהיו שם והופקרו באותה שבת. מדינת ישראל זה הבית שלנו, זה הביטחון שלנו. צריכים לעשות הכל כדי שהם יהיו פה היום. אני סומכת עליהם שזה מה שיעשו, בשביל זה הם נבחרו להיות איפה הם נמצאים היום".