ב-7 באוקטובר נרצח ליאור וייצמן ז"ל, תושב שדרות, כשיצא לרכוב על אופניו בעיר. אלמנתו, לימור, החלה לאחרונה להתאמן לטריאתלון במטרה להמשיך את מורשתו. "זה משהו שדיברנו עליו תמיד", סיפרה לימור הבוקר לנסלי ברדה, "בחג סוכות ישבנו בסלון, ליאור הסתכל עליי בעיניים פקוחות ואמר: 'לימור, עזבי רגע את הקושי הרפואי שיש לך. אם היית בוחרת להיכנס לעולם הזה, תדעי לך שהיית יותר משוגעת ממני'. אמרתי לו - די, נו, אבל הוא אמר: 'אני מבטיח לך, אם את נכנסת לעולם הזה, את יותר משוגעת ממני'".
"ביום ההלוויה עמדתי שם עם עיניים אדומות וכאב לב מהאובדן הטהור של האהבה שלי, ואמרתי לו במילים הכי ברורות שיש - אני אסיים את מה שהתחלת, אני אחצה את קו הסיום, ובקו הסיום יכריזו את השם שלך. פרנקל, המאמן והמנטור של ליאור, הגיע להלוויה. לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו: פרנקל, זה לא נגמר. אתה ממשיך איתי. החיוך שהיה לו על הפנים והגאווה, הוכיחו לי שאני עושה את הדבר הנכון".
זה מסר חשוב לבן שלכם, כפיר. לראות אותך מרימה ראש, לא נופלת, רצה קדימה.
"חד משמעית, זה לגמרי מסר בשבילו ובשביל כולם, שמהתהום הכי עמוקה אפשר לקום ולמצוא נקודת אחיזה כדי להרים את הראש. אני ממשיכה את הדרך שליאור סלל עבורי. אני בוחרת לקום ולהראות שגם במקומות של אפר ושריפה, יש ניצנים של פריחה. המקום אומנם שרוף והרוס, עברנו חורבן, אבל יש פריחה בחוץ, צומחים וגדלים. זה מה שאני רוצה להראות לכפיר - שמהמקום הכי נמוך אפשר לעלות למעלה ולהגיע לקו הסיום".
איך באימונים?
"האופניים עדיין מחכים לי, עד שאקבל אישור רפואי ואוכל להתחיל. עברתי ניתוח בחודש דצמבר אצל פרופסור ראט שהבטיח לי שהוא יעשה את ה-100% בשבילי. מאז אני בטיפולים פיזיותרפיים באילת, העיר שאני מפונה אליה. יחד עם אמיר צור ועדן, מאמנת הכוח שלי, אנחנו עושים הכל כדי להביא אותי לנקודה שאוכל להתחיל לרכוב, לרוץ ולשחות, כל מה שצריך, יחד עם המאמן פרנקו ברקע, בכוונה מאוד ברורה להביא אותי לנקודה. מעולם לא הייתי ספורטאית, מעולם לא עשיתי את הדברים האלה. אני מה שנקרא 'בטטת כורסה'. הכי הרבה שלי היה לקום מהספה ולזרוק את הזבל. אני אביא את עצמי לנקודה הזו".
בשבת השחורה, אחרי שנורה על ידי המחבלים, ליאור הספיק לצלצל ללימור ולבקש עזרה. "ליאור האהבה הכי גדולה שלי בחיים. כשאומרים 'אהבת חיי', כל מילה, כל אות, מדויקת. הוא אהבת חיי, הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. הוא הוציא אותי מהחושך, הוא האור שלי. כשליאור נרצח, משהו מהאור שבי נגנז, אבל ידעתי והיה לי ברור שאני חייבת לקום בשביל הבן שלי".
"כשליאור התקשר אליי באותה שבת ובכאב גדול אמר 'לימור, ירו בו, בואי לקחת אותי', היה לי מאוד ברור שאעשה הכל כדי להגיע אליו. עברתי תופת - ראיתי גופות, ירו עלינו, הרחיקו אותי מהעיר בבשורות ובתקוות שווא. רציתי כל כך למצוא את הגבר שלי, להגיע לאריה שלי, להוציא אותו מהמקום שבו הוא נמצא ולהחזיר אותו חזרה הביתה. הכל נגנז ונגדע, כל החלומות שבנינו, כל המטרות שרצינו, כל העתיד שהיה לנו, הכל נהרס באותו יום".
"כשהודיעו לי שהוא נרצח ושמצאו את הגופה, היה לי חשוב לאסוף את כפיר ולהגיד לו שאבא מת אבל עדיין אוהב אותו, שהוא איתנו, ברוח ובנפש, בכל הצחוק, החיוך והתלתלים שתמיד אפיינו אותו. הוא תמיד איתנו בהומור וברגעים הקטנים. כפיר מאוד מחובר לליאור. הוא אמר לי: 'אמא, עכשיו לא יהיה מי שישחק איתי, שיצחיק אותי, שירקוד איתי, שישיר איתי'. אמרתי לו - הכל יקרה, יש מקום שאליו אנחנו יכולים ללכת ולהיזכר באבא. כפיר ביקש להגיע, לחבק ולנשק. הוא עלה על המצבה, חיבק ונישק את אבא, בדרך היחידה שנותרה לו. מאז הוא כל יום מבקש את אבא. כשאנחנו הולכים ברחוב והוא מוצא קונפטי לבבות על הרצפה, הוא אומר: 'את זה אני רוצה לשים על המצבה'. הוא מסתכל גבוה למעלה בשמיים ואומר: 'אמא, את רואה את הכוכב הכי בהיר בשמיים? זה אבא. הוא איתנו. תראי כמה כוכבים ונשמות עוד יש, אבל הכוכב של אבא הכי זוהר'. זאת הדרך שלו, ככה הוא רואה את אבא שמלווה אותו ונמצא איתו. הצחוק שלו תמיד יהדהד בנו".