152 ימים שמשפחות החטופים נלחמות על השבת יקיריהן ארצה. עופר קלדרון נחטף בשבת השחורה מביתו שבניר עוז יחד עם שניים מילדיו, סהר וארז. הילדים חזרו הביתה אחרי 52 ימים, אך עופר עדיין מוחזק בשבי בעזה.
אחיו ניסן וגיסתו שרון חשפו במהלך דיון בוועדת הבריאות בכנסת את המצב הנפשי הקשה שבו נמצאות משפחות החטופים. "המצב הנפשי שלי ירוד. אני לא אוכל, לא שותה, אני משתגע", תיאר ניסן בפני חברי הוועדה, "אני לא ישן, אני עם שתי שמיכות כבדות כי המליצו לי ש'זה יעזור לך לישון'. חזרתי לקחת כדורי שינה". שרון זעקה: "איך בדיוק היית שם כשהייתי צריכה לעצור את הבעל שלי מלקפוץ מהקומה ה-12? מי היה שם איתי? מי מכיר אותו בכלל? תסתכלי ברישומים שלך, את יודעת מי זה ניסן קלדרון? אני עצרתי אותו מלקפוץ, לא את".
הבוקר סיפרה שרון: "כולנו איבדנו את זה. איבדנו את השפיות. לא יכולה להגיד שאנחנו שקופים, אבל התרגלו אלינו. מי שצריך להחזיר את החטופים יושב במגדל השן שלו ועושה חשבונות על החיים שלנו, על חיי 134 אנשים שחלקם עוד בחיים, לחלקם עוד יש סיכוי. הם לא ישתקמו. את עופר שלנו לא נקבל יותר, נקבל מישהו בדמותו - אבל גם אותו צריך להביא, כדי שנוכל להתחיל לבנות אותו מחדש ולעזור לו להשתקם. צריכים להביא את החיים לשיקום ואת המתים לקבורה, וכמה שיותר מהר. כל יום המאזניים זזים יותר לכיון המתים".
תיארתם בכנסת מצב מאוד לא פשוט.
"הבעל שלי עמד במרפסת בקומה ה-12 בבית שקיבלנו ברמת גן, כי אין לי בית. זה הדבר הכי רחוק מבית שיש לי. עמדתי שם והייתי צריכה להחזיק אותו שלא יקפוץ. לא יודעת אם הוא באמת היה עושה את זה, אבל היום, כשהבעל שלי פותח את המרפסת בשביל לשתות שם כוס קפה, אני רועדת".
אתם לא זוכים לשום מענה?
"אני נמצאת בפרונט יום-יום, 152 ימים, זה מה שאני עושה - לא עובדת, לא חיה, לא משתקמת. הייתי 34 שעות בממ"ד כשמחבלים עוטפים לי את הבית, אבל אין לי את הפריבילגיה להתחיל לטפל בעצמי. אני מתוחזקת כרגע על ידי מטפלים כדי לא לקרוס. לפעמים זה בורח. בגלל שאני נחשבת מעגל שני, לא מגיע לי הרבה. הטיפולים שאני מקבלת זה על עצם היותי ניצולת ה-7 באוקטובר. זה לא קשור לעופר. ההורים של ניסן, שיהיו בריאים, הם בני למעלה מ-80. הם פונו בעצמם מהצפון ונמצאים במלון בירושלים. הם לא חלק מהמאבק, הם לא מסוגלים. היחידים שבאמת נמצאים בפרונט זה אנחנו ומעגל שלישי, בני דודים, שתומכים בנו ועוזרים לנו".
בדיונים שלך עם משפחות החטופים, עולה המחשבה שאולי אתם מנומסים מדי?
"אין ספר חוקים לדבר הזה. אף אחד לא באמת יודע מה נכון ומה לא נכון. יש את הקיצוניים ביותר שהולכים וחוסמים כבישים, צועקים ושורפים. יש משפחות שלא מסוגלות בכלל לפתוח את דלת הבית. אני מכירה משפחות שלא יוצאות מהבית כי לא מסוגלות. גם בתוך המשפחה שלנו יש חילוקי דעות מה נכון ומה לא נכון. חלק מהמשפחות עומדות וחוסמות את קפלן, ויש חלק אחר אצלנו שהוא מנומס ורך יותר. אני לא יודעת אם מה שאני עושה נכון או פוגע, או אם מה שבני הדודים שלנו עושים נכון או לא. אנחנו לא יודעים".
אין מי שמלווה אתכם בתוך הגיהינום הזה?
"לא פנו אליי בכלל. אומרים 'תגידי לנו מה את צריכה'. אני לא באמת יודעת מה אני צריכה, אני לא יודעת מה הזכויות שלי. בצעדה שעשינו ארבעה ימים מחניון רעים לירושלים, התלוננתי שנורא כואב לי הגוף. אני סובלת מפיברומיאלגיה עוד קודם, ועכשיו הרבה יותר קשה לי. אמרו לי: 'מה הבעיה? מגיע לניסן טיפול אלטרנטיבי פעמיים בשבוע'. במקרה גילינו את זה. לא ידעתי את זה, אף אחד לא אמר לי את זה. המועצה האזורית אשכול חטפה את המכה הקשה ביותר. המועצה שלנו מפורקת, וגם שם לא נמצא האדם שירים לי טלפון ויגיד: 'אנחנו פה'. אנחנו מרגישים שאנחנו קצת לבד בתוך הדבר הזה. יש לנו עם מדהים שבלעדיו לא הייתי שורדת 152 ימים. מי שמחזיק אותנו, זה העם. אני צריכה את הממשלה כרגע, שיביאו את עופר ואת שאר החטופים. לא נעצור, אף אחד מאיתנו, עד שכולם יהיו פה, אחרון המתים והחיים".
אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן - בטלפון 1201 | לאתר סה"ר