אוריאל ברוך ז"ל, שנחטף מאזור מסיבת נובה, נרצח בשבי חמאס וגופתו מוחזקת בעזה - כך הודיע צה"ל למשפחה. אוריאל ז"ל בן ה-35 הותיר אחריו את אשתו רחלי ושני ילדים. חמיו, דן ענתבי, תיאר כי המשפחה קיוותה עד לרגע האחרון כי אוריאל בחיים: "הכאב עמוק. זה סוף טרגי לציפייה מורטת עצבים. ציפינו למשהו אחר".
המידע היחיד על אוריאל שהיה ברשות המשפחה, היה סרטון מרגעי החטיפה שבו צפו בסמוך לאירוע. "זה סרטון קצר בן כמה שניות, שבו אוריאל שכוב על הרצפה וחברו רצוח בתוך האוטו. יש צהלות שמחה מצד המחבלים שצעקו בערבית 'זה הכלבים המתנחלים'. זה המידע האחרון שהיה לנו מאוריאל. במשך שלושה שבועות הוא הוגדר נעדר, ולאחר מכן קיבלנו הודעה על חטיפתו. מה שראינו לא הותיר ספקות, אבל כשבא מישהו ואומר שאוריאל חטוף לפי הסימנים, וחלק מזה מידע חסוי, זה נתן לנו איזושהי תקווה שהוא אכן בחיים. זה לא קרה".
איך החזקתם מעמד בחוסר הוודאות הזה בחצי השנה האחרונה?
"אין סופר, מלחין או כותב שירים שיכול להביא מאיזשהו מילון מילים שיתארו את מה שעברנו וכנראה שנמשיך לעבור. אלה חיים של גיהינום, הכל התהפך, אין סדר יום, אין רצון, אין חשק. אני מעגל שלישי. כהורה אני צריך ללוות את הבת שלי, אבל לא נתמך על ידי שום גורם רווחתי. אני צריך להמציא כוחות להיות לצד הבת שלי, הנכד שלי והמחותנים, ההורים של אוריאל והאחים שלו. הפכנו להיות גוש אחד. הייתה לנו דרך חתחתים קשה. הלכנו לכל עצרת, לכל טקס, היינו נוכחים בפגישות עם ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת ונבחרי ציבור. בכל מקום שיכול לתת לנו טיפ טיפה של מידע או שביב של תקווה, משהו להיאחז בו, היינו שם. זה היה מירוץ מטורף, עד השעה 18:00 בערב אתמול. לצערי, זה הסתיים בהודעה טרגית".
איך הילדים של אוריאל מתמודדים?
"לאוריאל יש שני ילדים, אחד מקשר קודם, כשהוא גר בטבריה עם אמא שלו, והילד השני זה אופק, הבן של בתי. הוא בן 5. בהתחלה חיכה שאבא יחזור, שאל מה קורה ואמרנו לו שאבא הלך למסיבה, הלך לאיבוד והמשטרה מחפשת אותו. כשהמשטרה תמצא אותו, הוא יחזור הביתה. אף אחד לא ציפה שזה יימשך חצי שנה.
"עם הזמן, נאלצנו לספר לו שאבא חטוף. הוא גם הבין את זה לבד. אופק ילד מאוד חכם. הוא ראה שיש תכונה בבית ושאל: 'סבא, למה אתה ישן פה? למה יש כאן שולחן עם קפה? למה יש שולחן עם עוגות?'. היינו צריכים לכבד את כל האנשים שבאו לחזק. הוא ידע שאבא חטוף אצל אנשים לא טובים ואמר שכשיחזור הביתה, נשים לו שיר מרגש ונרקוד איתו. עוד לא פגשתי אותו מאתמול, זה קשה מאוד. כנראה שהבת שלי תלווה על ידי גורמי רווחה ויצטרכו להביא לידיעתו שאבא כבר לא חוזר בשלב זה. מה מהות הלא חוזר, זה יותר מאוחר".
אתה מצליח לתמוך בבתך בתוך הגיהינום הזה?
"בימים הראשונים היא חיבקה אותי וצרחה: 'אבא, תעזור לי'. לא צריך לבקש מאבא לעזור לילדים שלו, אבל נאלצתי להגיד לרחלי: אבא לא יכול לעזור לך הפעם, אני לא יכול להביא אותו. זה ריסק אותי ברמות שאי אפשר לתאר. כן הייתי לידה והושבתי אותה כדי שתעבוד קצת, כמה שהיא יכולה, כדי שלא תחיה בסיוט של הלבד, של הבית הריק. רחלי מטבעה ילדה חזקה. אנחנו מתנגשים בחיים חזיתית ומבינים את המציאות. ידענו שאם תהיה הודעה כזאת נמצא את הדרך לעבור את זה. אנחנו גיבורים וחזקים. גיבורים זה תואר, אבל במהות אנחנו אנשים חזקים וגם את המשבר הזה נעבור. הפרק הראשון הסתיים, הפרק שני יתחיל כדי שישיבו את גופתו".
בדרך המייסרת שעברתם, הרגשתם שנבחרי הציבור היו לצידכם?
"באופן אישי לא, אבל את המשפחה של אוריאל כן ביקרו. החבר'ה מהצבא, מהמודיעין, ביקרו כל שבוע, כמו גם הרווחה של עיריית ירושלים. הליווי היה צמוד, הגורמים האלה היו שם. ציפיתי שבמהלך חצי שנה, אחד מחברי הכנסת, השרים או מנכ"לי הלשכות הרבות, יכתת את רגליו, יבוא ויאמר לנו: 'רבותיי, אנחנו איתכם, מבטיחים לעשות הכל'. זה לא קרה, וזה חורה לי מאוד. נפגשו איתנו במקומות ציבוריים כמו בכיכר החטופים או בכנסת, אבל בפן האישי לא פגשתי אף אחד - וזה קשה. מצאתי עצמי מתמודד לבד עם הדבר הזה, ממציא את עצמי כל יום, מחפש תמיכה.
"תמיכת העם זה דבר שאי אפשר לתאר אותו. עם ישראל בארץ ובתפוצות חיבקו אותנו חיבוק כמעט חונק, וזה עשה לנו טוב. זו הסיבה שקמנו בבוקר לעוד יום ועוד יום - האמונה בקדוש ברוך הוא, התפילות שלנו והעם. אני מודה לעם ישראל על הליווי ובטוח שזה ימשיך הלאה, עד שהפרשה הזאת תסתיים. אני רוצה להגיד לאויב ולטרוריסטים - עם ישראל חי. לא השמדתם אותנו 3,000 שנה וזה לא יקרה גם עכשיו. ננצח, נעבור את המשוכה הזאת ונמשיך לחיות בשביל אוריאל ואלה שנתנו את נשמתם ודמם, חיילי צה"ל והחטופים שנרצחו בדם קר. למענם נמשיך לחיות, נהיה אנשים שמחים ונישאר בארץ ישראל לנצח".