חייכתי (ברור, איך אנחנו אוהבות שמחמיאים לילדים שלנו). "אני אדבר עם הסוכן שלו ואודיע לך", אמרתי לה בחצי צחוק-חצי רצינות וצעדתי לגן השעשועים הקרוב עם הדוגמן לעתיד.
אני מודה שהתרגשתי. הרי זה ברור שכולנו חושבות שהילד שלנו הכי יפה בעולם. אני יכולה להעיד על עצמי שגם אם היה מדובר בקוף הרים כנראה שעדיין הייתי חושבת ככה. אבל כשאמא אחרת חושבת כך זה ממש מחזק לנו את הסרט שאנחנו חיות בו וזה נחמד. אז דיברתי עם הסוכן של יהונתן (טוב נו, אבא שלו) והחלטנו ללכת על זה.
כמו לונה פארק
בגלל העבר שלי בעולם הפרסום תמיד אמרתי לעצמי שבחיים לא אכניס את הילד שלי לתחום הזה, אלא אם כן זה יבוא ממנו. תמיד אמרתי, עד שזה קרה. אבל היה לי תירוץ טוב - מדובר בצלם-על (ע"ע דודי חסון) ורציתי שלקטנצ'יק יהיו תמונות יפות למזכרת וזאת אחלה הזדמנות. וגם כמה בגדים שווים במתנה על הדרך.
עוד כתבות בערוץ בית ומשפחה:
בטור הקודם: 30 הדברים הכי הזויים שהבן שלי גרם לי לעשות
סלמון וקוביות בטטה: איך מכינים גורמה לפעוטות?
מה ילדים חייבים לאכול כדי להתפתח באופן בריא?
קיבלנו תאריך ליום צילום וגם חבר של יהונתן קיבל זימון לדגמן, אז בכלל חשבתי שמדובר פה בחגיגה פוטוגנית לגמרי. בלילה שלפני הצילומים, בזמן הסיפור לפני השינה, סיפרתי ליהונתן שמחר אנחנו הולכים למקום חדש שהוא עוד לא היה בו. אמרתי לו שזה כמו לונה פארק, רק שבמקום מתקנים יהיו שם הרבה מצלמות ואנשים גדולים ופנסים שהוא אוהב, ויתנו לו לשחק בצעצועים חדשים וילבישו אותו בבגדים יפים ואפילו החבר החמוד שלו יהיה שם כדי שהוא ירגיש בבית. אמרתי לו שגם אמא תבוא, וגם סבתא וסבא, ויהיה ממש כיף, ואם הוא יתעקש אז גם גדי הגמדי יבוא איתו לדפוק פוזות. הבטחתי שאחרי שייגמר המשחק הזה נלך כולם לאכול גלידה עם מלא צבעים. יהונתן חייך ואמר "גלידה". מבחינתי זו הייתה הסכמה. נתתי לו נשיקה פוטוגנית, השכבתי אותו לישון והלכתי להתרגש עם סבתא בסלון.
כעבור שעה הוא התעורר בצרחות. לא הבנתי מה קרה ואז ראיתי שהחום שלו עלה ושיש לו המון רוק, מה שאומר שהרוקר הקטן שלי מוציא שן גדולה. אוי ואבוי יונצ'וק, איזה תזמון יש לך. הרגעתי אותו וסבתא ואני סיפרנו לו סיפורים על פיל ודובי וחתול ג'ינג'י שבאו לעשות איתו מסיבת פיג'מות, אבל כלום לא עזר. לא דובים ולא פיג'מה, רק על הידיים של אמא, "ואמא, שלא תחשבי לרגע להוריד אותי, כי את יודעת שאני יכול לצרוח יותר חזק מ'היהודים'". המסכנצ'וק המשיך לבכות עד 4 בבוקר בזמן שפיתחתי שרירי ידיים של שוורצנגר. כבר לא יכולתי לבטל את הצילומים ובאמת חשבתי שתהיה לו שם חוויה מגניבה, אז התפללתי שלפחות יצליח לישון את שנת היופי שלו ויתעורר בלי הכאבים.
בסוף זה עבד. הוא התעורר בבוקר למחרת כאילו כלום לא קרה. הלבשנו אותו יפה ויצאנו לסטודיו. כשעלינו במעלית ראיתי שהוא ממש מתרגש, או שבעצם זו הייתי אני. נכנסנו לסטודיו של דודי חסון וגיליתי שאני לא האמא היחידה שחיה בסרט צילום. היו שם הרבה ילדים וילדות, יפים ויפות, חמודים ומתוקות, ובעיקר הרבה הרבה רעש. זה דווקא ממש מצא חן בעיני יהונתן שלי. הוא חשב שהגן שלו פשוט עבר לשם והשתלב ממש מהר, ובדיוק כשחשבתי שהכל יעבור בשלום - התקשרו להקפיץ אותי דחוף לעבודה.
אוף, למה אני גדולה? למה אני צריכה ללכת לעבודה עכשיו? אני רוצה להיות איתו שם בגן השעשועים של המצלמות ולהחזיק לו את היד שיצטלם ושתהיה לנו מזכרת יפה ושהוא ייצא הכי יפה בעולם כמו שאני רואה אותו בעיניי. אבל לצערי הייתי חייבת ללכת וסבתא וסבא הבטיחו שישמרו עליו והכל יהיה בסדר ו"אין לך מה לדאוג" (שידוע כמשפט הכי מדאיג בעולם).
אחרי דרמה קטנה עם עצמי נתתי לו נשיקה גדולה, אמרתי לו שיעשה את החיוך של הצ'ארמר ויהיה טוב, ואמא מתנצלת אבל היא חייבת ללכת לעבוד כדי לקנות לו הרבה ארטיקים. הוא הנהן ונתן לי נשיקה בחזרה, ואז הגיעה המלבישה שהייתה ממש חמודה והלבישה אותו בבגד מקסים שחור של "חתן" והצמידה לו ילדה-כלה עם בגד לבן מתוק. אני יצאתי מהדלת וכבר התגעגעתי.
הכי יפה בעולם
כעבור שעתיים סבתא התקשרה לתת דו"ח נכד. היא אמרה שהוא עשה פוזות בהתחלה והיה מתוק והצלם ממש התלהב ממנו, אבל מהר מאוד קלט שאמא לא בסביבה והתחיל להילחץ ולבכות והיו צריכים להפסיק לצלם. "תראי, מה אני אגיד לך? היה ממש חבל שהלכת, אבל מה לעשות? כל אחת והעדיפויות שלה", היא סיננה קלות. זוכרים מה אמרתי לכם על המשפט "אין לך מה לדאוג"?
למחרת, האמא מהגן התקשרה להגיד לי תודה והתנצלה שלא יכלו לצלם את הדוגמן הקטן יותר בגלל שאיבד סבלנות מהר והתחיל לבכות. אמרתי לה שאני מתנצלת ושכולם היו ממש בסדר שם וגם היא, וזה כנראה פשוט היה מוקדם מדי בשבילו (אגב, היו שם ילדים שממש נכנסו לעניינים והקטלוג יצא מדהים).
אז יום הצילום הראשון של יהונתן היה חוויה מאוד מאתגרת (את זה למדתי מהגננות - כל דבר בעייתי אצל הילדים קוראים לו אתגר). אבל היי, לפחות יש לי כמה תמונות יפות שיזכירו לי בפעם הבאה לחשוב כמו יהונתן לפני שאני מחליטה משהו בשבילו. הן גם בעיקר יזכירו לי שאני לא צריכה שום מזכרת ושום קטלוג אופנה בשביל לדעת שבשבילי הוא תמיד יישאר הכי יפה בעולם.