כשתינוק נולד, מלבד בכי פה ושם - הבית נותר די שקט. עם הזמן, ככל שהתינוק גדל ומתפתח, מצטרפים צלילים נוספים להרמוניה בבית. גרגורים, קולות קטנים ומתוקים ומלמולים שממלאים את הבית במוזיקה נעימה. אבל אז מגיע שלב שהם לומדים לצעוק. והם צורחים בלי הפסקה. הורים רבים מספרים לי שהילד שלהם צורח המון, שהם לא יכולים לסבול את הצרחות של ילדם, ומבקשים להבין למה זה קורה, ואיך אפשר להפסיק את זה? ובכן, ישנן מספר סיבות, והן קשורות בגורמים שונים ומשתנים.
תוכלו לזהות, שהם מעדיפים ללכת חופשיים ונטולי בגדים ונעליים אפילו בחורף. הם מקיאים או נגעלים מסוגי מזון שונים, ולעתים נמנעים ממגע בחומרי יצירה. ילדים אלה דומים פעמים רבות להוריהם, המתוארים מעלה, כסובלים בעצמם מקשיים בויסות, וסובלים מסימפטומים דומים. ילד כזה שחווה קושי, עשוי בהחלט לצרוח ולהורה שסובל בעצמו מרעשים רמים וצורמים קשה עם הצרחות של הילד - השילוב בין השניים מביא את כל החבילה לסף תסכול גבוה. מה עושים? ובכן, ההורה, אשר יש בידיו יותר כלים להתמודד, יצטרך להיות זה שימצא את הדרך להירגע בעצמו, כדי להיות רגוע מספיק, על מנת שיוכל נחם את ילדו שטרם רכש את הכלים להתמודד. מכיוון שטמפרמנט של ילד לא ניתן לשנות - מוטב להורה להקדים ולהבין כיצד להתכוונן את ילדו, ומה הוא צריך, כדי שיוכל לתת לו מענה נכון, ולסייע לו להיות רגוע.
עם זאת, אם תינוק בן עשרה חודשים שוכב וצורח לעצמו - הוא עושה זאת מכיוון שהוא מתנסה בהפעלת חלקי גופו, ובשלב זה הוא מנסה את יכולותיו הקוליות. הוא לא עושה זאת כדי לעשות לכם דווקא, כפי שהורים רבים סבורים. צרחות אלה אינן שונות מנסיונותיו להכניס את כפות רגליו אל פיו, אלא שאת הנסיונות הללו הוא עושה בשקט. צרחות מסוג זה הן חלק ממאפייני הגיל, והתופעה פשוט תחלוף מעצמה. להורים רבים הדבר גורם לאי שקט, מכיוון שהם עצמם רגישים לקולות חדים ורמים. להורים אלה אמליץ להשתמש במשהו שיסייע להם להירגע או להחליש את הווליום עבור עצמם. הורים מדווחים שתרופות הומיאופתיות ו/או אטמי אזניים מסייעים להם.
אל תנסו להתעלם מהבכי כדי לחשל את הילד
חשוב להבין שגם אצל קטנים וגם אצל ילדים גדולים ישנן הצרחות שבאות מתוך למידה של הילד, שרק כך הוא יכול להשיג דברים, לרבות תשומת לב. זוהי התנהגות נרכשת, מכיוון שאתם עצמכם לימדתם את ילדכם שכך ניתן לבקש ולהשיג מכם דברים. מרבית ההורים עושים זאת בלי להיות מודעים לכך בכלל. זה מתחיל כשהם תינוקות והקשר הראשוני שלכם מבוסס על כך שהתינוק זקוק מכם לטיפול. הוא דורש בבכי. ככל שתמהרו לתת לו את המענה, הוא ילמד שלא צריך לצרוח כדי לקבל אותו. הוא ילמד לשמור את הבכי הצרחני למקרים קיצוניים.
ככל שתענו לו פחות מהר, הוא ילמד להשתמש בבכי, כי יבין שרק כך הוא מקבל מענה לצרכיו. הורים רבים חושבים שאם הם ניגשים לילדם מהר, ולא נותנים לו לבכות - הם גורמים לו להיות מפונק, ולכן מנסים לחשל אותו, אך בפועל הם יוצרים את האפקט ההפוך. במקום לעזור לילדם להיות רגוע - הם עוזרים לו להפוך לתינוק תובעני.
אצל תינוקות רואים את התובענות בדרישה להאכלה, בדרישה להרדם על הידיים וכדומה. לדוגמה: תינוק שצורח כי קשה לו להירדם, מפעיל אצל ההורים תגובה פנימית. יש הורים רגועים מטבעם, שישדרו לתינוק רוגע, ויסייעו לו להירדם מהר. לעומת זאת, ישנם הורים שלא מגיבים טוב לבכי, מכיוון שהוא צורם להם, מלחיץ אותם, וגורם להם עצמם להיות לא שקטים.
התינוק מושפע מחוסר השקט של הוריו, ומגיב במתח, שלא מאפשר לו להרדם, וגורם לו להיות קפוץ יותר, וזה הופך לגלגל. בסופו של דבר, הוא נרדם רק על הידיים של הוריו, מכיוון ששם המקום בו הוא מרגיש הכי בטוח. ככל שהזמן חולף וההורים מאבדים מסבלנותם - כך התינוק נרדם בקושי רב יותר מכיוון שהוא מתוח מלחץ ועצבנות ההורים. ומי מאיתנו מסוגל להירדם כשהוא במתח שמשהו לא בסדר, או שמשהו רע עומד אולי לקרות?
כאשר ההורים מצליחים להכניס את עצמם לשקט פנימי, הם עוזרים לילדם להיות רגוע יותר, ופתאום דברים מתחילים להראות אחרת. התינוק/ ילד מגיב בצורה נינוחה יותר, והכל הופך להיות נעים יותר ורגוע עבור כולם.
לסיכום:
1. תינוק רגוע הוא תינוק שמקבל מענה מיידי לצרכיו.
2. אל תחששו לפנק את התינוק - התינוק שלכם זקוק לכם ותשומת הלב רק תעשה לו טוב.
3. אם קשה לכם עם בכי או צרחות - שימו אטמי אזניים, קחו רגיעון, שתו קפה או מיצאו את הדרך שתסייע לכם להרגע, כשאתם ממשיכים לתת לילדכם את הטיפול והיחס להם הוא זקוק.
4. ילדים עם קושי בויסות זקוקים להתכווננות גדולה יותר של הוריהם. אל תכעסו על ילדכם אם הוא צורח. כנראה שהוא מבטא משהו שקשה לו. היו רגועים עבורו, כדי לסייע לו למצוא את הדרך להרגע בעצמו.
* אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.