הבן הגדול שלי, שחגג 15 השבוע, הוא ילד ADHD.
הילד שלי היה ילד מקסים, חייכן, פתוח, מצחיק, חכם, ובעל לב רחב וטוב לב שאהב לזוז הרבה ובכה גם לא מעט בתור תינוק. הוא נכנס למערכת החינוך, והיא הרסה אותו. בכל יום היה חוזר בוכה הביתה. כי לא רק שהילדים היו משפילים אותו, אלא שגם המורות לא עזרו, ולא ידעו כיצד להתמודד. אנחנו ההורים היינו מקבלים האשמות, שאנחנו לא עושים מספיק. באמת? הילד שלנו היקר עבר אינספור טיפולים פסיכולוגיים, מורות מתקנות, ריפוי בעיסוק, תרפיות בשחייה, בסוסים, ומה לא בעצם? עשרות אלפי שקלים נזרקו על דברים שלא הועילו. ולמה? כי אם תלטף ילד ואז תיתן לו סטירה מצלצלת שוב - הליטוף לא יעשה לו שום דבר. הוא אפילו לא יזכור אותו.
מספר הכאפות שחטף, תרתי משמע, בכל יום - ביטלו את כל הטוב שניסינו לעשות עבורו. כך הילד שלי גדל עם תחושה שהוא אפס. בכיתה ז' העברתי אותו לבית ספר רחוק מאותם מורים, ומאותם ילדים. העברתי אותו לבית ספר, שנתן מקום לא רק ללימודים, אלא גם לכישורים של ילדים - לפן האומנותי שבהם. והבן שלי, שמאז שנולד תופף על כל דבר שזז, ולמד תופים, הפך למתופף מגמת מוסיקה.
את כניסתו לבית הספר לאומנויות בתל אביב לעולם לא אשכח. ילד יפה תואר, עם עיניים כחולות כמו הים, צועד בראש מושפל במסדרונות בית הספר, כשכובע מכסה את עיניו. 'אל תתקרבו אלי' הוא שידר. אבל המורים היו מודאגים, ובמשך שלוש השנים הבאות, הם לא ויתרו לו כי הם לא ויתרו עליו. למה? כי היה להם אכפת! במשך שלוש שנים, בית הספר עמל קשות כדי להרים את ביטחונו של הבן שלי. הם לא שלחו אותו להוראה מתקנת, אלא הסתכלו עליו כילד נורמלי כמו כולם, שיכול (ורק צריך) להאמין בעצמו יותר. הם נתנו לו כל הקלה שיכלו, וציוותו אותו לקבוצות למידה קטנות, ולצד הלמידה נתנו מקום לכישרון שלו לבוא לידי ביטוי. היום, הוא מתופף בקונצרטים סולו או כחלק מהרכב גדול. אבל זה לא התבטא רק בלמידה, אלא גם בתחושת המוגנות שחש שם, כי המנהלת לא השאירה אפילו מקום קטן להבין שמותר להרים יד על מישהו אחר. פשוט לא פגעו בו פיזית ולא העליבו אותו.
בית הספר לאומנויות החזיר לילד שלי את האמון בעצמו. את הביטחון שהוא יכול. הוא נכנס אליו בראש מורכן ויצא בראש מורם, וזאת תודות למורים, ולאנשי הטיפול האכפתיים. כי כשמורה מבין, שילד לומד על עצמו דרך השתקפותו בעיני המבוגרים, ולכן צריך לחייך לילד, ולהסתכל עליו בעיניים חיוביות, ולספר לו כמה הוא מוצלח ויכול - רק אז הילד יגדל לחייך אל עצמו ואל העולם, ולהאמין ביכולותיו.
זה נכון לילד שלי, וזה נכון גם לילדים שלכם.
מכירים את הילד הזה שלא מפסיק לזוז? עכשיו תבינו למה
הפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא תופעה שכיחה שמעריכים כי היא קיימת בקרב 5-10 אחוז מהאוכלוסייה. דומה שהדיון סביבה נעשה מדובר יותר ויותר בשנים האחרונות, בייחוד בצל הריטלין, ועדיין אנשים לא בהכרח יודעים באמת מה זה אומר, וזה בסדר. כי אם אין לכם אחד כזה בבית, אין סיבה שתכירו. אבל מה שהכי גרוע, זה שגם אנשי חינוך, שעובדים עם אלפי ילדים כאלה במהלך השנים –עדיין לא יודעים כיצד להתמודד איתם, ובמרבית המקרים פשוט הורסים להם את הדימוי העצמי. זאת על אף הסטטיסטיקה שהולכת וגוברת משנה לשנה.
אז מה זה ילד עם הפרעת קשב? ובכן, אני מניחה שאתם כן מכירים את המושג "היפר אקטיבי". בטוח שאתם מכירים מקרוב או מהשכן ממול את הילד הזה שקופץ ורץ, שמדבר ללא הפסקה, שאין לו סבלנות לחכות, וחולם בהקיץ בשיעורים. זה שאומרים לו שיש לו פוטנציאל לא ממומש, כי כשמדברים איתו מבינים שהוא חכם ברמות אחרות, אבל זה ממש לא בא לידי ביטוי אם מכמתים אותו למספר בתעודה.
ואתם יודעים מה? זה ממש לא נולד בבית ספר, זה מתחיל עוד מהגן הפרטי, כשכל הזמן גוערים בילדים האלה לשבת, ואומרים להורים שהם מפריעים לחברים, ומנסים להכניס אותם לשבלונה של המפגשים הארוכים. וזה הכי גרוע, כשהגננת לא עברה קורס הדרכה, שיסביר לה שילד ADHD לא יהיה מסוגל לשבת לאורך זמן וזה לא כי הוא לא רוצה, הוא פשוט לא מסוגל! תני לו להיות חיה בטבע, תני לו לרוץ להביא מים לכל ילדי הגן, תני לו ללכת לעזור לסייעת, או לשחק במשהו בפינה קרובה, והוא כבר יקלוט את מה שאת אומרת לכל הילדים תוך כדי הליכה. למה? כי ככה זה עובד עם ילדי ADHD.
אם תכריחו אותו לשבת עם הילדים - תקבלו ילד אומלל, שכל רגע נוזפים בו. נסו לחשוב רגע מה היה קורה אם הבוס שלכם היה נוזף בכם בכל רגע שאתם לא מתפקדים כראוי – כמה זמן תמשיכו להתאמץ להיות הכי טובים?
חשוב לומר: אני לא מדברת על ילדים עם בעיית התנהגות (שגם היא מתלווה בחלק מהמקרים ל- ADHD), כי בעיות התנהגות כמו אלימות צריכות להיעצר מיידית ואין מקום להקל ראש. אבל חשוב להכיר בכך שזו רק עוד סיבה לתת דרור לילד שלא יכול לשבת. שיילך לפרוק את האנרגיות והעצבים שלו בחוץ ולא על המסכן שיושב לידו.
העניין הוא שישנם הרבה מאוד ילדי ADHD שגדלים בתסכול רב, כי כולם מגיבים אליהם לא טוב ומנסים לתקן אותם. עולם החינוך שלנו כל כך שבלוני, עד שהוא לא מסוגל להתגמש, כדי להתאים את עצמו לילדים האומללים, שלא מסוגלים להתאים את עצמם אליו. אני יכולה לדמות ילד ADHD בעולם החינוך הישראלי, לאדם שמתחיל את חייו בראש מורם ובשמחה וצחוק, ובכל יום יקבל מספר מכות פטיש על ראשו.
אם כך, מה הפלא, שכאשר ילד כזה מגיע לחטיבת הביניים - הוא מגיע בראש מורכן?
צאו מהשבלונה ואל תנסו לתקן את הילדים האלה
עכשיו תחשבו על הילד שלכם, שמגיע בבוקר לכיתה עמוסת ילדים, כשהרעש מציף אותו ומטריף את חושיו, וכך גם כמות הילדים, שנעים מפה לשם, ומשם לפה, ואת קולות חריקת העפרונות בשיעור, לצד ילדים מפטפטים, כיסאות זזים, ובתוך כל אלה הוא אמור להצליח להתרכז בדברי המורה. אם אתם לא מבינים מה הבעיה - כנראה שאין לכם ילד עם הפרעת קשב. עכשיו קחו מורה שאין לה מושג מה זה ADHD, ושימו אותה בתוך הכיתה הזו, עם הילד הזה שלא מצליח להתרכז, ועוד כמה כמוהו (נגיד חמישה), ועוד כמה "נורמליים" (נגיד שלושים וחמישה), ותקבלו מורה שאין לה - לא זמן ולא סבלנות - להתמודד עם אלה שמפריעים, כי וואלה, הם באמת מפריעים לאחרים ללמוד. ביחוד לאלה שמלכתחילה קשה להם להתרכז.
ובבית ספר, שבו רוב העשיה היא סביב למידה שבלונית- תסבירו לי בבקשה איך ילד כזה יכול אי פעם להצליח. אבל הכי גרועה, בעיני, היא העובדה שהמורות פשוט לא יודעות מה לעשות עם הדבר הזה. אני לא מאשימה את המורות. כי בהיעדר היכרות אישית והנחייה והדרכה נכונה, אין להן דרך להתמודד. ואם המערכת לא מקנה פתרון של כיתות קטנות, למה שהבעיה תיפתר?
ומה אתכם, ההורים? ובכן, כשאתם רואים שלילד שלכם קשה לשבת בגן או בבית הספר - אל תכעסו עליו. תבינו אותו, ותלחמו בשבילו במערכת, כי אין לו בעולם הזה אף אחד אחר, שיהיה מספיק אכפתי, וידאג לנפש שלו, ולדימוי העצמי שלו מלבדכם. ואם יתמזל מזלכם- תיפלו פה ושם על גננת או מורה שיודעות על בשרן מהו ADHD, או שיהיו מספיק אכפתיות, כדי לתת לילד שלכם מה שהוא צריך. אז תעשו טובה, ואל תגידו לגננת, שאתם רוצים שתכריח אותו לשבת, כדי שילמד לשבת כמו כולם בביה"ס, כי הילד שלכם לא כמו כולם, וגם לא יהיה כמו כולם. הוא מיוחד, ואם תביטו בו היטב, תוכלו לגלות שהוא עולה על ילדים אחרים בהמון מובנים. ודווקא את הדברים האלה כדאי לחזק ולהעצים.
אני יודעת שיכעסו עלי הרבה מורים ומורות וגננות, אבל אני מקווה שהטור הזה יגרום לכולם לחשוב שוב לפני שהם כועסים על ילד שמפריע בכיתה או במפגש בגן, ומקווה שמישהו יתעורר אי שם בראש מערכת החינוך. למה? כי יש כל כך הרבה ילדים כאלה בכל כיתה, עד שאי אפשר להתעלם מהם יותר.
אז שנסכם? מה אתם, כהורים, יכולים לעשות עבור הילד שלכם?
- אל תנסו להתאים אותו למסגרת. חפשו לו מסגרת שתתאים לו! זיכרו שהנפש שלו באה לפני הציונים.
- הנחו את הצוות. אם המורה או הגננת אומרות לכם שהילד לא מפסיק לזוז, מפריע לחבריו, או מתקשה להקשיב במפגשים או בשיעורים - תבקשו שתיתן לו להסתובב יותר, או לשחק במשהו מאחורי כולם. אם זה בבית הספר - שייתנו לו ללמוד בחדר שקט יותר שעות עם מורה פרטנית. תילחמו על זה בשבילו.
- אל תתנו לו לחוש חריג. אם הילד שלכם מתחיל להרגיש שונה, כי הוא צריך רטלין לסוגיו- בררו עם המורה/ גננת איזה עוד ילד לוקח, ותנו לילד להבין מי עוד בדיוק כמוהו. כל אחד צריך להרגיש שהוא לא חריג, ושיש עוד כמוהו. זה יעשה לו טוב. מניסיון.
- פנו להדרכה. אם אתם לא בטוחים שאתם מגיבים נכון אל הילד שלכם - אפילו אחד מכם, או שאתם מושכים לכיוונים שונים בחינוך (למשל אחד מכם רך מדי ואחד נוקשה מדי עם הילד) - עשו לעצמכם טובה, ובמקום להכניס עוד מתחים ומריבות הביתה - לכו להדרכת הורים. חפשו מישהי שתוכלו להתחבר אליה, ושתיתן גם לרגשות שלכם מקום. הורים לילדי ADHD צריכים גם מקום לעצמם, כי מי כמוכם יודע, שהילדים האלה שואבים הרבה אנרגיות.
- תסתכלו על הילד שלכם בעיניים חיוביות. תזכרו שכמו ילד נכה, שלא משנה מה תעשו - הוא לא יוכל ללכת - כך גם ילד ADHD לא יוכל להפוך לרגוע ומרוכז. אז אל תנסו לשנות אותו. תנסו במקום זה להבין אותו, ולהבין שקשה לו יותר מאחרים. תראו לו שאתם אוהבים אותו כמו שהוא. שבחו אותו על כל הצלחה קטנה. גם אם הצלחה זה 5 דקות שלא "חפר" לכם.
תסתכלו על הילד שלכם בעיניים חיוביות|צילום: lisafx, Istock - תביטו בו בעיניים אוהבות. תתרגשו ממנו. הוא לומד אם הוא שווה או לא בעזרת המבט שלכם.
- אל תנסו לתת לו פתרונות. כמו 'תרביץ חזרה, או 'אז אל תקשיב למורה'. למדו אותו דרך ארץ. למדו אותו שהוא לא צריך להתנהג רע כי רע לו. למדו אותו שהאנשים האחרים פשוט לא מבינים מספיק. הרי זו האמת.
- תהיו חזקים בשבילו. חבקו אותו הרבה. שבו לידו, שחקו איתו, תגדירו זמן שאתם מתייחסים רק אליו, ותעמדו בזה.
- אולי זה נשמע טריוואלי, אבל תאהבו אותו. תאהבו אותו על מי שהוא כן ולא על מי שהוא לא.
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.
>> לכל הטורים של אור ייני - הגננת