לכל אחד יש הערות על התפקוד שלכם כהורים. איכשהו נראה שכולם יודעים יותר טוב מכם מה טוב ונכון לילדים שלכם, וזה עולה לכם על העצבים ובצדק.
אתם ודאי מכירים את כל יפי הנפש שיש להם הערות וביקורת על איך שהילד שלכם מתנהג, על איך אתם צועקים עליו, על איך אתם לא מציבים לו גבולות, על איך אתם משכיבים אותו לישון מוקדם מדי או מאוחר מדי, על איך אתם לא מתערבים כשהוא מכה ילד אחר, או לא חולק את הבמבה שלו עם החברים בגינה, או על איך הוא מדבר אל הסבתא, או על איך הוא מפונק מדי או עקשן מדי ותובעני מדי. לכולם יש עצות בשפע על איך היינו צריכים לעשות את הדברים אחרת, כי להם זה עובד בהווה, או עבד מצוין כשהם גידלו ילדים.
הסבתות גידלו אתכם, ההורים, אחרת לגמרי. והנה, יצאתם בסדר, אז למה אתם עושים דברים אחרת? למה אתם לא מרדימים על הידיים? למה אתם לא נותנים ממתקים? צריכים לעייף את הילד. למה אתם משכיבים אותו לישון מוקדם? למה אתם נותנים לו לבכות? למה אתם לא מציבים לו גבולות? ולמה ולמה ולמה?
ואיך אתם מעזים להתפנק? להתלונן? לרחם על עצמכם?
יש לי חברה. אישה מקסימה, חיובית, אופטימית, אמא מסורה לשני ילדים עם בעיות מורכבות (אוטיזם, מוגבלות שכלית התפחותית, בעיות התפתחות), שאף אחד מכם לא היה רוצה לילדיו, והיא לביאה אמיתית! מתמודדת כמעט לבד עם גידול הילדים, ולא מוותרת על דבר עבורם. היא כתבה פוסט קיטור על החופש הגדול בפייסבוק, ו"חברה" טובת לב לא יכלה לשאת את הקיטורים, והיה לה מה לכתוב על כך, כמו לרבים אחרים. הרי היא נהנית מכל רגע, ולכן היא לא הצליחה להבין איך חברתי מתלוננת. כמובן, שהיא לא לקחה בחשבון, שהמצב שלה שונה לחלוטין ממצבה של חברתי. היא צריכה ליהנות מהחופש איתם, כך כתבה לה. הרי הם גדלים וזה עובר כל כך מהר, והיא עוד תתגעגע.
לא. היא לא ידעה כמובן מה היא כותבת ולמי, וודאי, לו ידעה, הייתה בולעת את הכובע. אך היא רק עוד דוגמה לתופעה של אנשים שמרשים לעצמם לבקר אחרים מבלי להכיר אותם באמת לעומק. זה תקף גם לגבי סבים וסבתות. תכף אגיע גם אליהם.
גורמים לכם לפקפק בעצמכם
את זה שלכולם יש מה להגיד לכם כבר אמרנו. כולם מסתכלים עליכם עקום כשהילד שלכם צורח בתור לרופא או בקופה, ואתם רואים את העיניים הלא מפרגנות, כולם שולחים לכם מבטים מלאי ביקורת, או זורקים הערות והצעות, כשאתם מרגישים בין כה חסרי אונים, וזה פוגע, וזה מכאיב. מאוד מאוד מכאיב. וזה מנהל אתכם בין אם אתם רוצים או לא. זה גורם לכם לפקפק באינטואיציה ההורית שלכם, ביכולות שלכם כהורים.
אלא שאף אחד לא לוקח בחשבון, שלכל הורה יש את החבילה שלו. גם מבחינת האופי והטמפרמנט של הילד, ולעיתים יש אתגרים נוספים לא פשוטים, שאיש לא מעלה על דעתו, ואף אחד לא עוצר לחשוב שגם מה שכל הורה מביא איתו להורותו כאדם, שעבר דבר או שניים החל מילדותו המוקדמת, דרך אוסף חוויות שחווה כילד להורים, וכילד ואדם בתוך חברה וסביבה בה גדל, משפיע. הרי כל אלה יצרו דעות ותפיסות חינוכיות, כמו גם יכולות התמודדות שונות. אז נכון. אתם לא מתמודדים כמו ההיא או ההוא, והילד שלכם הוא גם לא אותו שטנץ.
כשאתם מעירים להורים אחרים - גם אם הם הילדים שלכם, וההורים לנכדים שלכם - אתם צריכים לקחת בחשבון, שלא תמיד אתם רואים את כל התמונה, וברור שאתם רוצים רק את הטוב ביותר עבור הנכדים שלכם, אבל בואו נהיה כנים. אובייקטיביים אתם לא.
לסבים ולסבתות שביניכם, דעו שדברים השתנו מאז שאתם גידלתם ילדים. החכמנו מאז, התפתחנו, למדנו דברים. לפני שאתם מעירים ומבקרים את הילדים שלכם על הורותם, קחו בחשבון, שהביקורת עושה להם רע, וגורמת להם לפקפק ביכולת הטבעית שלהם, ותופתעו, אבל יש להם כאלה בהחלט.
זכרו בבקשה, שגם אצלכם לא הכל היה ורוד, אלא שיש לנו נטייה טבעית לשכוח. קחו בחשבון גם, שיש עניינים רגשיים ופסיכולוגיים עמוקים, אשר מנהלים את הילדים שלכם בהורותם, והם, מה לעשות, נוצרו בעיקר סביב הקשר שלכם איתם כתינוקות וילדים. דברים רבים שאתם רואים שילדכם עושים כהורים, מושתתים דווקא על החלטות שהם לקחו באופן מודע או לא מודע בעקבות חוויותיהם מהקשר איתכם. מכירים את זה שאנחנו מבטיחים לעצמנו שאנחנו נהיה שונים מההורים שלנו? שאנחנו לא נעשה דבר כזה או אחר לילדים שלנו, כי לנו זה עשה רע?
אני מלווה ומדריכה לא מעט הורים, שמתוך הטיפול עולה כי הם איבדו את עמוד השדרה שלהם, כי הם חשופים לכל כך הרבה רעשים וקולות רקע ודעות ואמירות ועצות, עד שהם מאבדים את עצמם, ולא בטוחים כבר מה נכון להם, כהורים ולילדם. ובכלל לפני שאנחנו מתחילים לעבוד על ההורות שלהם, אנחנו עובדים על נטרול הרעשים הסביבתיים של קולות הרקע שמנהלים אותם, וכלל לא שייכים להם.
לכל הורה יש את החבילה שלו, וכשאנחנו אומרים להורה שאנחנו לא מבינים אותו, בואו נזכור שזה בדיוק זה. אנחנו באמת לא מבינים אותו או את מה שעובר עליו בתוך עצמו ומול הילד שלו, כי כל ילד הוא שונה, ולכל ילד צריך להתאים בצורה מדויקת את המענה ואת התגובות.
ילד אחד מבין מהר יותר, וילד אחד פחות. לילד אחד יש סף תסכול נמוך יותר, והוא נוטה להתפרצויות, ולילד אחר יש אורך רוח. ילד אחד יצרח את נשמתו עד שהשכנים יזמינו את הרווחה, כי יחשבו שמתעללים בו, וילד אחר (לעיתים קרובות באותה משפחה) יהיה רגוע, וידע לקבל דברים גם כשהם לא לרוחו. ובעוד אתם נהניתם מהחופש הגדול, הורה אחר הוא הורה לילד מאתגר, וכשאתם רואים שהוא כותב בפייסבוק על הסבל שלו מהחופש הגדול, אולי כדאי שתהיו יותר אמפתיים אליו. אולי הילד שלו אוטיסט, עם פיגור שכלי, עם קושי לוסת את עצמו, לקבל לא, או שאולי הוא סתם היפר אקטיבי כמו חצי מהילדים במדינה, וההורה שלו, שהוא גם בן אדם בסופו של דבר, כבר נמצא בקריסה.
ואולי ההורה עצמו סובל מאחד מהתסמינים הללו, שמקשים ליו להתמודד ולהכיל את ילדו, ונכון, שאולי כדאי שהוא ילך לקבל הדרכת הורים מקצועית שתסייע לו להתמודד ולהרגיש טוב יותר עם הורותו ועם ילדו למען הקשר שלהם בעתיד, אך עד שהוא יעשה זאת, בואו שימו את השיפוטיות והביקורתיות בצד, נסו להיות קצת יותר אמפתיים לסובלים, ובשקט בשקט תודו על שזכיתם להיות מההורים שנהנים מכל רגע עם ילדם.
אור ייני, יועצת ומדריכת הורים, מוסמכת השרות הפסיכולוגי ייעוצי, יועצת שינה, מומחית לגילאי 0-8
הורים - כל מה שחשוב לכם לדעת