עשור חלף מאז שבני הבכור נכנס לכיתה א' אבל הזיכרון של היום הראשון צרוב בי. הוא היה אמור להיות המרוגש מבינינו, אבל בדיוק כמו בספרים, אני זו שמצאתי את עצמי בוכה ללא יכולת לעצור, ומסתתרת מאחורי הורים אחרים רק כדי שהוא לא יראה אותי, או שההורים לא יראו. מחיתי את הדמעות שוב ושוב, אך הן סירבו להקשיב לתחנוניי. איזו פדיחה!
אני זוכרת שפעם, כשהיה לבני טקס סיום שנה בגן, הוא ראה אותי מוחה דמעה. לא משנה כמה השתדלתי להיעלם מאחורי מצלמת הווידאו מרבית הזמן, כדי שלא יראו את עיניי הלחלוחיות - בני זיהה את התרגשותי מיד וניגש אלי, הניח את ידו הקטנה על זרועי, ושאל תוך שהוא מביט בי בדאגה: "אמא, את בוכה?" ואני, שרגישותו אלי ריגשה אותי עוד יותר, בקושי הצלחתי להוציא מילה מפי. זה רק גרם לעוד ועוד דמעות לעלות ולחנוק את גרוני עד שבסוף הצלחתי למלמל: "כן. אני בוכה מהתרגשות". הוא עמד ובהה בי במבט מופתע ומודאג.
כשראיתי את אמא שלי בוכה, זה טלטל את עולמי
שאלתי את עצמי לא פעם, כאמא צעירה, אם נכון שילדיי ייראו אותי בוכה. הרי אמא צריכה להיות חזקה. אחת כזו שאפשר לסמוך עליה. לא אחת שמתפרקת- אחרת הילדים יפחדו. חוץ מזה שמאוד מלחיץ לראות את אמא בוכה, שכן אמהות לא בוכות בדרך כלל. ונזכרתי בעצמי כילדה בסיטואציה בה ראיתי את אמא שלי בוכה, דבר שמעולם לא קרה קודם. הייתי כבר ילדה די גדולה, אי שם בתחילת גיל ההתבגרות. אני זוכרת עד כמה נלחצתי, ולא ידעתי מה לעשות. זה תפס אותי לא מוכנה. לא ידעתי שאמא שלי יודעת בכלל להיות שברירית. היא תמיד הייתה רגישה אלי, וזו שנלחמה את מלחמותיי. זו שהגנה על האינטרסים שלי ועלי בחירוף נפש, כיאה ללביאה אמיתית, אך עשתה זאת מתוך חוסן וחוזק פנימי - כאלה שמעולם לא חשבתי שיהיו בי. לכן זה הפתיע אותי מאוד, ואף טלטל וזעזע אותי. את אותה תחושת חוסר אונים לקחתי איתי הלאה. תחושת חוסר אונים של ילדה ניצבת בפעם הראשונה מול אמא בוכייה.
תחשבו רגע על הסיטואציה הנפלאה והמרגשת הזו, בה ילד קטן ניגש אלי, ומשקף לי את הרגישות שלי עצמי בעיניו הקטנות והמודאגות. הרגישות לאחר היא דבר נרכש. הם למדו אותה. וכך הילדים שלי, וילדי הגן, שהיו חצי שלי, למדו שגם למבוגרים מותר לבכות וזה בסדר. זה בסדר שאמהות ואבות וגננות ומורות יבכו. זה בסדר להתרגש, וזה בסדר לבכות כשכועסים או מאוכזבים או פגועים, כי בכי הוא תוצר של רגש בדיוק כפי שצעקות הן תוצר של רגש. לפעמים תוצר של אותו רגש בדיוק. ולא צריך להיבהל מזה שמבוגרים בוכים, כי הם עדיין חזקים, והבכי לא אומר שהם חלשים ומתפרקים. הוא אומר דווקא שהם בני אדם עם רגשות וצרכים, ושגם הם זקוקים לפורקן. וכמה חשוב שהילדים שלנו יידעו שגם אנחנו בני אדם, וגם לנו יש רגשות וצרכים, ולא שיגדלו בתחושה שאנחנו רובוטים שבאו לשרת אותם בלבד, ולעשות את מה שצריך ולא מעבר.
והנה לכם נקודה למחשבה. שמעתי לא מעט אנשים אומרים שבכי נתפס על ידם כחולשה. במיוחד גברים, שהרי הם בכלל לא בוכים ואם תמצאו אחד כזה, הוא בטח יגיד שנכנס לו משהו לעין. אז בעולם מתוקן הייתי שמחה לראות גם יותר גברים בוכים, ופחות מתפרצים, מכים וצועקים. הייתי רוצה שהאמירה "תהיה גבר" תתכוון ל"תהיה רגיש לסובבים אותך ולאהובים שלך", וכרגיש אל האחר אתה גם תרשה לעצמך לבכות, או לפחות להזיל דמעה. כי לא, בכי הוא לא חולשה. בכי הוא תוצר של רגש, ועד כמה שאני מבינה - גם לגברים יש רגשות. ומה יקרה אם הילדים יראו את אבא בוכה? שום דבר מיוחד. הם ישאלו גם אותו מה קרה, והוא יסביר להם שהוא עצוב, שמאוד נעלב, שהוא פשוט אנושי.
כשאני בוכה - אני לא מרגישה חלשה. אני מרגישה רגישה ורגשית, וככזו אני יכולה להבין טוב יותר אנשים אחרים- מה שמשרת אותי גם בקליניקה בהדרכת ההורים. אני פוגשת הרבה אנשים שם ומגלה שהרבה שמרגישים כמוני, ברגעי כעס/מצוקה/עצב - הם בוחרים לצעוק במקום לבכות, וההתרגשות שלהם נראית הרבה פעמים כעצבנות או כהתרוצצות חסרת שקט. אז אני שואלת אתכם: מה אתם חושבים? מה עדיף? כשהילד שלכם ממש עולה לכם על העצבים, וממש מושך לכם בחוטים - מהי החולשה? ומהו איבוד שליטה? האם בכי או צעקה?
>> בפעם הקודמת: מה עושים כשהילד עושה סצנות בכניסה לגן?
אור ייני היא יועצת משפחתית, מדריכת הורים ושינה. מסייעת להורים לראות את העולם דרך עיני הילד, להבין אותו, לשפר את היחסים והתקשורת ולהחזיר את השקט והרוגע לבית. מתמחה במתן כלים להתמודדות עם התפרצויות זעם ותסכול, שימשה גננת ובעלת גן במשך 15 שנים.