״אני מלמדת את בתי את השמות של כל חלקי הגוף מיום הולדתה, וזה מכוון״, היא אומרת. ״בכל החלפת חיתול או אמבטיה ובכל פעם שנגעתי באיזורים הפרטיים שלה הסברתי למה אני עושה את זה. בתור אישה שחוותה כמה צורות של אלימות מינית בחייה, אני רוצה להגן על בתי מהחוויה שאני עברתי. אני יודעת שלעולם לא אוכל להגן עליה באופן מלא אבל אני יכולה לצייד אותה בכלים שלא היו לי, אחד מהם הוא הידע שגופי שייך לי. שתדע שאיש לא יכול להכתיב עבורה מי נוגע בה ואיפה. השני הוא שמות אמיתיים לחלקי הגוף שלה. כולל איברי המין. מחקרים מראים שכשמלמדים את הילדים את המושגים האמיתיים ולא שמות חמודים, הסיכוי ליפול לידיו של תוקף מין נמוך יותר. המילים הן הנשק שלהם. כשאנו משתמשים בכינויים אנחנו מעבירים מסר שיש משהו לא בסדר או מבייש בחלקים מסויימים בגוף. אנחנו מפתחים בושה סביב הגוף העירום, ומעבירים מסר שגם הם לא בסדר, אבל אין שום דבר פסול באיברי מין. השמות האמיתיים של חלקי הגוף נותנים לילדים שפה בעזרתה הם יכולים לשוחח על גופם באופן ענייני, שאינו קשור למיניות או מגדר. גם אם תודיע לי יום אחד שהיא לא ילדה אלא ילד, השמות שניתן לאיברים שלה לא ישתנו. עובדות הן עובדות. הילדים לומדים שירים על ראש, כתפיים, ברכיים ובהונות. למה לא ישבן, ואגינה, פין ואשכים? אני מסרבת ללמד את בתי להתבייש בגופה או לדבר עליו בהחבא״.
״יש לנו גבולות״, מרגיעה רבישלי. ״אני רוצה שתדע שאין לה מה להסתיר, אבל שיש מקום וזמן לחשוף את עצמה. כמו בשירותים או באמבטיה. כשאני מבקשת ממנה לא לשחק עם הפות ליד השולחן, אני מסבירה שהיא יכולה ללכת לחדר ולעשות את זה שם. אין פה בושה או שיפוט. רק עובדות. אז כשהבת שלי תגיד לכם שיש לה פות, פשוט תגידו לה: כן, הפות שלך בחיתול שלך. זאת האמת ואין בזה שום דבר לא בסדר״.
״אני מאוד בעד לתת לדברים את שמם האמיתי ללא בושה, וישנם ארבעה כללים חשובים כשבאים לתת לילדים חינוך מיני״, אומרת הסקסולוגית יפעת קליין. ״חשוב להבהיר לילדים שזה בסדר לגעת באיבריהם האינטימיים כשהם לבדם, שאסור לגעת באיברים של אחרים, שזה לא בסדר שאחרים יגעו באיברים שלהם, ושאסור להראות את האיברים לאחרים. עם ילדים תמיד כדאי להיזהר ולא להכביד עם אינפורמציה שהם עוד לא מוכנים לה. להעניק הסברים פשוטים לדברים, ולהשאיר ערוץ תקשורת פתוח כך שתמיד ירגישו בנח לשאול שאלות ולפנות עם כל מצוקה".